סה"כ צפיות בדף

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

דברים שרציתי לומר על המיליונים של יעל קרוב


לפני מס' ימים קראתי כתבה שהתפרסמה בגלובס על אישה בשם יעל קרוב. לא סתם אישה, סוג של סופר וומן. באמת, לא כל יום קוראים סיפורים כאלה, ובוודאי שלא על נשים. קראתי עד הסוף, בשקיקה, בניסיון להבין למה דווקא הכתבה הזו גררה כל כך הרבה טוקבקים, מאות, אפילו שהיא לא עסקה בגלעד שליט או מחירי הנדל"ן. תוך כדי קריאה הטוקבקים כבר לא עניינו אותי.

הרבה ביקורת נראתה ונשמעה על הסיפור שלה. אפשר להשמיע עוד ועוד, אבל החל מהרגע שסיימתי לקרוא את הכתבה הבנתי שהבחורה עלתה פה על משהו גאוני. שימו לב, היא לא מוותרת על כלום.כמה מאיתנו מספיקות לעשות את כל מה שהיא עושה? היא פשוט למדה לעשות מספיק כסף כדי שאחרים יעשו בשבילה דברים שמבזבזים זמן מיותר. בניגוד להרבה נשים שאני מכירה, היא לא הלכה ללמוד מקצוע שאין בו עתיד, לא נשארה עם בעל שלא אהבה באמת, לא תהתה אף פעם לאן יובילו אותה החיים. לבחורה הזו יש דרייב שלרוב הנשים שאני מכירה פשוט אין, יש לה תשוקה.

תשוקה זה אחד הרגשות הכי מדהימים בעיניי. לרצות משהו כל כך, לכמוה, לערוג. ושימו לב, יעל מבלה זמן איכות עם בעלה (והם מדברים, לא בוהים בטלויזיה יחד או מנהלים משא ומתן על ניהול משק בית), עם הילדים שלה. בניגוד אליי, היא לא מבזבזת זמן על נהיגה בפקקים וניסיונות להבין אם זו היא או ה-waze שהשתבשה עליו דעתו או להבין למה הרמקול של האייפון לא פועל דווקא כשהיא צריכה לעשות שיחה נורא חשובה מהאוטו. היא לא צריכה את כל אלה, ולא את הטובות של המתדלקים שבדיוק נורא הפרעת להם באמצע משהו חשוב, היא נוסעת במוניות. היא מקדישה 3 שעות בשבוע לכתיבה. כן כן, כתיבה. והיא מתאמנת, והיא לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

היא הייתה באותו מקום שרובנו- מעמד הביניים- זה עם הרכב, שני הילדים, המשכנתא והחלום על דירה בתל אביב או בית קטן במושב נמצאים. היא היתה במקומות יותר קשים מאלה שבהם רובנו נמצאים. והיא לא רואה בעיניים. היא לא רואה בעיניים.
אני חברה בכמה פורומים של אמהות. גם בפייסבוק, גם בתפוז, גם בעוד כמה מקומות. אחד הדברים שהכי מטרידים נשים זו הקריירה אחרי הלידה. מעסיקים שלא מוכנים להעסיק אמהות. היקפי שעות שלא מאפשרים לך לראות את הילד מלבד העברת מברשת בשיערו לפני השינה. השאלה איך אפשר לתמרן בין ילדים ניקיון בישול עבודה זוגיות ולקבל את הבעל בסוף היום עם חיוך אפילו שרק בא לך שיבוא שעה אחת קודם. אחת. כמה מאיתנו מתלוננות שה-5 קילו שלא יורדים מאז הלידה לא יירדו כי פשוט אין לנו זמן להתאמן. כמה זמן אנחנו מבזבזות על דברים שהיינו מתות שאחרים יעשו בשבילנו. מערכת תמיכה.
יעל בנתה סביבה בצורה יעילה ובלתי רגילה מערכת שמאפשרת לה להספיק הכל. או לפחות ככה היא מספרת.

אפשר להעביר המון ביקורת. לדבר על ספונטניות ורגש וחשיבותם. על המחיר. על בלת"מים. אפשר לומר שהיא לא אנושית, או שהיא מפסידה. אפשר מה שרוצים, תכלס.
אפשר גם להדליק ערוץ 10 ביום שני ולבהות במעושרות. אלו שכל הכסף שיש להן לא בדיוק הורווח בעבודת כפיים או עמל רב. אלו שמבזבזות הרבה זמן על שומדבר כמו רכישה ספונטנית של קאדילק ומסיבות ראוותניות בהשתתפות כל ההוז אנד הוז.
אפשר גם להסתכל רק בצלחת של עצמך.

בשורה תחתונה, אני חייבת להודות שאני די מעריצה אותה. היא מצאה את הנוסחה שעובדת בשבילה, והיא עושה את זה בענק. היא אמא, והיא אישה, והיא בוסית, והיא מצליחה, לא חסר לה כסף ואני מקווה שגם לא בריאות. והיה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה כי אולי גם לכן היא תתן קצת השראה. אני לא מאמינה בכל הממבו ג'מבו של חייך לעולם והעולם יחייך אליך חזרה. אני גם לא מאמינה שמרגע שהפכנו לאמהות נגזר עלינו לוותר על עצמנו בצורה שכובלת אותנו במשכורות מגוחכות במקרה הטוב או רדיפה בלתי פוסקת אחרי החיים. אני לא פמיניסטית, אבל אני אישה ואמא שחושבת לעצמה שתשוקות זה משהו שאסור לנו להתעלם ממנו. שכסף זו לא מילה גסה. שסטטוס משפחתי זה לא משהו שצריך להתנצל עליו. שזו לא בושה לבנות סביבך מערכת תמיכה שמאפשרת לך להגשים את החלומות שלך. שאם לא טוב לך איפה שאת נמצאת כדאי שתמצאי מקום שכן יהיה לך בו טוב. בעיניי, כל אחת מאיתנו יכולה ללמוד משהו מיעל. שיחקה אותה בענק.

יוצא לי הרבה לחשוב על הזמן שאני מזבזבזת. לשאול את עצמי למה אני לא מספיקה יותר. איך קרה ששוב נכנסתי למיטה בשעה מאוחרת כל כך. להבטיח לעצמי ששבוע הבא אני אמצא פעמיים בשבוע ללכת לפילאטיס ולא משנה באיזו שעה. זמן הוא מצרך נדיר ביותר. הוא חומק לנו מבלי האצבעות ולא בכדי אנחנו מתפעלים כל הזמן "כמה הוא גדל!!!". אולי כל אחד צריך למצוא לעצמו את נוסחת הקסם שלו כדי שנוכל למצות כל רגע ולהרגיש כמה הוא שווה. יצא לי קצת ממבו ג'מבו רוחניקי בסוף, אבל תסלחו לי השעה באמת נורא מאוחרת... ככה זה כשה-waze לא מודיע לך לעלות על הגשר בשעה הכי פקוקה של היום.