סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 5 בפברואר 2011

בוטוקס כמשל


השבוע הציקה לי בפייסבוק פרסומת שהציעה לי בוטוקס במבצע חד-פעמי, תוך הבטחה דו-פרצופית שאראה צעירה יותר בעשר שנים. מה שכמובן הוביל אותי מייד לחשוב איך נראיתי אז, איך אני נראית היום ומה בכל זה אמור להדאיג אותי. התחלתי לחשוב על הגיל הזה-גיל 20, איפה הייתי ומה עשיתי, את מי אהבתי ומה העסיק אותי, ובגדול זה נראה בערך ככה:

הייתי בצבא, במקום שכוח אל בתפקיד נוראי.
הייתה לי אחות בת שבע והורים מאוהבים.
היה לי חבר שאהבתי עד אין קץ ואף פעם בכל השנתיים וחצי שהיינו ביחד לא הייתי בטוחה שאוהב אותי חזרה.
גרתי בירושלים וחלמתי על תל-אביב. פעם בעונה הייתי נוסעת לפה באוטובוס, לתחנה המרכזית (החדשה? הישנה? מה בכלל ההבדל ביניהן?) ועושה שופינג מספק ביותר בשנקין-בוגרשוב.
יצאתי כל שישי בערב לרקוד עד לפנות בוקר.
מדי פעם היינו תופסות אומץ כמה חברות ונוסעות בלילה לתל-אביב, הולכות לאיבוד ומקללות את העובדה שבתל-אביב אין פניות פרסה, ומוצאות את עצמנו בסופו של דבר באיזה בית-קפה עלוב באלנבי.
היו לי אותן רגליים ארוכות, אבל בטן קצת יותר שטוחה.
בגיל 20 לא הדאיגו אותי דברים כמו מחירי הדלק, משכנתא, או טבלת הכנסות ו(בעיקר) הוצאות.

השנה אהיה בת 30. עם שערה לבנה ראשונה בגבה, זו שאם אתלוש יבואו 10 חברות להלוויה שלה. עם אותה חוצפה, אבל קצת יותר יכולת איפוק. עם קמט חדש במצח שכרגע אני מקווה שרק אני רואה. עם גבר שאני חולקת איתו חיים כבר שש שנים, וילדה שאני אוהבת עד כאב, עם כלב גדול ואחריות גדולה עוד יותר.
עם (או בעצם בלי) אבא שלא ראיתי כבר כמה שנים, עם אמא שגיליתי מחדש ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, עם אחות שתיכף מתגייסת ויש לה חבר ועיסוקים ולקים בחמישים צבעים, עם חברות טובות שמכירות אותי כמו את עצמן, ועם הערכה לדברים שבגיל 20 בכלל לא חשבתי עליהם:
לילות שלמים, עוזרת בית, מייק אפ איכותי, שנ"צ,זמן לעצמי...


אז לקראת גיל 30 -
אני חכמה יותר? אולי. מנוסה יותר? בטוח. אחראית יותר? אין ספק. יפה פחות? לא נראה לי.
בעשר השנים האחרונות פגשתי כמה אנשים שלמדו איתי בתיכון. הבנות נראות אותו הדבר, לעומת זאת הבנים מקריחים, התקמטו קצת, וחלקם גידלו כרס. מעניין אם המפרסמים מהבוטוקס פנו גם אליהם. או רק אלינו, הכביכול חסרות ביטחון, כביכול כמהות לשינוי,ורוב הזמן ניזונות מאידיאל יופי בלתי-אפשרי.
מפרסמים יקרים, גיל 30 זה לא גיל לבוטוקס,
מקסימום הגיל שאנחנו תוהות בו לגבי הטו-מאץ' בוטוקס של ניקול קידמן, שהייתה כל-כך מושלמת כשהיינו בנות 20.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

הי, אהבתי, הזדהתי עם כל מה שכתבת, נהנתי מאד. יש עוד מחמאות שמגיעות לך אבל מתחיל להיות נדוש. תודה ששיתפת אתנו במחשבותיך בכל כך הרבה חן

לאורה אמר/ה...

אף פעם לא נדוש, במיוחד כשהמגיב(ה?) אנונימי. אני מסניפה כל תגובה עמוק לריאות בהוקרת תודה.

אנונימי אמר/ה...

הי לאורה את פשוט מקסימה קראנו (אריאלה,מיכל) קראנו בעניין והזדהות.
כל מה שכתבת כל כך נכון ואמיתי ומעורר בנו זכרון טוב של גיל הנעורים, ויותר מזה, יש לך כשרון כתיבה נהדר ואמיתי ובבקשה, המשיכי להתבטא והעתיד עוד מחכה לך.