סה"כ צפיות בדף

יום שלישי, 24 באפריל 2012

ENJOY THE SILENCE- מכירות?

השעה 20:20. לפי התכנון שלי רוני הייתה אמורה להיות בעיצומה של שינה עמוקה עכשיו, ובבית הייתה אמורה להשתרר (סוף סוף!) דממה כזו שרק הורים צעירים יכולים להעריך באמת.
למעשה היא שוכבת במיטה כמו מלאך קטן ואנרגטי, מדברת לבובות שלה ושרה שירים בקולי קולות.
חשוב להדגיש ולומר כדי להמחיש את עוצמת החוויה, שזה אחרי שמהרגע שאספתי אותה מהגן היא הייתה משולהבת ב"דברת" בלתי פוסקת. חפירות. שאלות, תשובות, מסקנות, תיקונים , אמא ואמא, למה ואיפה ולמה ולמה. אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

כולם מזהירים אותך מגיל שנתיים. גיל שנתיים הנורא, טנטרומים, אתה פתאום לא מזהה את הילד, הוא מתחיל את גיל ההתבגרות, ובאמת הייתי מוכנה. סופר נני, עמוס רולידר, כולם קטנים עליי בחינוך והצבת גבולות. אבל רצה הגורל ולא קרו אצלנו הרבה מהדברים האלה. תסכול פה, בכי שם (נגיד היום כשנסענו לסופר והיא רצתה שנחנה באמצע בין שתי מכוניות אבל היתה חניה רק בצד והיא פשוט פצחה בבכי עם דמעות משל היינו בלב מדבר צופות בגמל גוסס) אבל באמת טפו טפו- בקטנה.

אנשים לא מזהירים אותך מפני גיל שלוש, ואני מתחילה לחשוב שאולי זה בגלל שהילדים שלהם מדברים כל כך הרבה שהם פשוט לא מספיקים להזהיר אותך, כי המוח שלהם תפוס. כן כן, תפוס. נסי לקרוא את התאריך על הקוטג' כשהבת שלך שואלת אמא מה את עושה, ואת מסבירה שאת בודקת את התאריך והיא שואלת למה ואת מסבירה ואז היא רוצה לדעת מה זה תאריך ואז את רוצה לתלוש לעצמך שערות מהראש ואז את מסבירה ובעצם אין לזה סוף ונכנסת ללופ ולכי תיצרי מהר! הסחת דעת.

אתם בטח חושבים לעצמכם, למה מראש להיכנס ללופ?
ובכן, זה סוד קסמן של חפירות. הן אינסופיות. תן לילדה לחמניה בסופר ושא תפילה לחמש דקות של ניסיונות להיזכר ברשימה ששכחת בבית.  תבנה על הרגע שהיא תלך לישון כדי להתחיל לעשות משהו מאד מאד חשוב ותגלה שאין לה שום כוונות לישון והיא דווקא הייתה רוצה לדעת למה לבשת דווקא את החולצה הזו היום ועם איזו חולצה תלך לישון ולמה אמא לא לובשת חולצה עם כפתורים ומה זה כפתורים ולמה צריך אותם, ואז היא מספרת לך כמה היא אוהבת אותך. אתה באותו רגע נמס ונכנס לתוך הלופ כמו גדול :)

אז לכל המתלוננים והמתלוננות על גיל שנתיים, לכל המזהירות ומעוררות החששות אני רוצה לומר, חכו טיפה.
זוכרת את רגשות האשמה שחטפת בגיל חודשיים כשהוא צרח באמצע הלילה והתפללת באותו הרגע שתהיי ממש אבל ממש רחוקה משם, נגיד על אי בודד עם מרגריטה ביד? ובכן. התחושה הזו היא תחושה שתפגשי עוד הרבה.
אומרים שעל כל אמא ש"נולדת", נולדים רגשות אשמה, שהם חלק בלתי נפרד מהחבילה וכולנו יודעות כמה זה נכון.
אצל רובנו נולדת קשת שלמה נוספת של רגשות ומחוות. לדוגמה הטון הזה, של "אני לא מתעצבנת עכשיו למרות שמאד בא לי אבל אני צריכה להיות רגועה כי לא באמת מגיע לו שאצרח למרות שהיה די בא לי לצרוח אבל אני המבוגר האחראי". מכירות?

אל תראו אותי ככה, אני אמא מה זה קולית. כל הזמן מספרים לי כמה רגועה שלווה וסבלנית אני נראית עם רוני. אבל עכשיו שסוף סוף השתררה דממה בבית, אני יכולה לספר לכם שאמהות גם אלופות ב"למראית עין".  אנחנו לא ישנות בלילה, אבל נראות עירניות. לפעמים אין לנו מושג איך לגרום להם להפסיק לבכות, אבל אנחנו נראות בשליטה, לפעמים בא לנו לצרוח, אבל אנחנו משתדלות לשמור על פאסון. ועכשיו שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, ועד מחר בשש בבוקר כשתנחת אצלי במיטה גמדה קטנה וחמודה עם ארנב פרווה מרשרש והרבה אנרגיות, אני הולכת לעשות מה שדפש מוד ציוו- ENJOY THE SILENCE

תגובה 1:

אור אמר/ה...

חחחח... כל כך מוכר שלא יכולתי שלא להקרע מצחוק. יפה כתבת.

אצלי בדיוק אותו דבר עם בתי בת ה-3 . חפרנית אמיתית (ויש גם בת שנה ו-4 שתהיה בריאה -קודחת לי בראש)
אני ממשיכה לשמוע צלצולים כמה שעות אחרי שהן הלכו לישון.
אחח... שקט עכשיו!