35 שנים וירח

ההורים של בעלי חוגגים היום 35 שנות נישואין. אני עדיין לא חייתי 35 שנים. 35 שנים של לקום בבוקר זה לצד זה וללכת לישון זה לצד זה. של לנגב זה לזה את הדמעות ולסלוח זה לזה על חולשות. של להבין גם כשאף אחד לא מבין, כי ככה זה כשיחד כבר כל כך הרבה שנים. אני נשואה 3 שנים וטיפי. מי יודע מה יהיה עוד 32, מי יודע אם בכלל אחיה עד אז. אני חושבת על כמה דברים הם עברו, מלחמות ושלום, ילדים ונכדה, חיים שלמים בעיר שכמעט כבר מתה.


והערב, בלי קשר אבל עם, זורח בחוץ ירח מטורף.
פעם היתה לי חברה מהזן שנושם את הנשימות באותו קצב שאת, שהיתה מתקשרת אלי בכל פעם שהיה ירח כזה ושולחת אותי החוצה להסתכל. גרנו רחוק אחת מהשניה והיה סוג של קסם בלדעת ששתינו מסתכלות על אותו הירח, משני מקומות כל כך רחוקים.
גרתי בדירה די מעופשת כמו שרק ת"א יודעת להציע, הכי הרבה שיכולתי לראות מהחלון היה מה בדיוק השכנה אוכלת, אז הייתי צריכה לצאת החוצה כדי לראות. אני יודעת, יש סברה כזו שבת"א אין אוויר וכל זה, אבל היה משהו בלצאת החוצה, לנשום את האוויר (פיח) של תל-אביב ולהסתכל על הירח.


אנחנו כבר לא חברות, לצערי. הקשר ניתק בתקופה שבה לא רק שלא נשמנו באותו קצב אלא שכבר לא דיברנו באותה שפה, משהו שלא האמנו שיוכל לקרות. והנה, ההורים של בעלי נשואים 35 שנה. אולי לא כל השנים האלו הם דיברו באותה שפה. אולי גם היו ביניהם הרבה שתיקות. לגבי הנשימות שלהם אני לא ממש יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שלילות של ירח כזה גורמים לי לחשוב. ולהרגיש. ולנשום עמוק. ולהיזכר.


אני לא יודעת איפה אהיה עוד 32 שנה. אבל הלוואי שיהיה כזה ירח