כשאת אומרת דה למה את מתכוונת?

רוני התחילה לדבר מוקדם. היום בגיל שנה ותשע היא מדברת כמו ילדה בת 3 עם שאלות משונות, הבעות דיעה, בדיחות מצחיקות והעלאת זכרונות (כן כן). ובכל זאת, משהו אחד נדבק בה מתחילת הדיבור ועד לפני יומיים- המילה "דה".
סיפורנו מתחיל בעובדה שהמילה הראשונה של רוני הייתה תודה.
לא אבא, לא אמא, לא אור. תודה. מהר מאד היא החליטה שבמקום "כן" אומרים דה.
היא לא גדלה בבית רוסי, לא עם מטפלת רוסיה, ובגדול זו פשוט היתה מילה שהיא המציאה לעצמה, וסחבה אותה משהו כמו שנה שלמה.כמה ניסינו לתקן אותה, ללמד אותה, לשכנע אותה לומר "כן"....
כמה פעמים מצאתי את עצמי מסבירה לאחרים שזו הדרך שלה לומר כן, שזה התחיל מתודה וכו' וכו' וכל הזמן הזה אני שואלת את עצמי- הילדה יודעת להגיד אוטובוס ובלונדיני, לדקלם את אצבע לאצבע נחבר, איך זה שהיא לא יודעת להגיד כן!?

במפתיע, בסופו של דבר השינוי התרחש בערך ביום וחצי.
זה התחיל מזה שהסברתי לה שאין מילה כזו דה והמשיך מזה שבכל פעם שהיא אמרה דה שאלתי "לא?" והיא תיקנה אותי ואמרה "כן!". וזה מה שתיקן. מהרגע הזה היא הפסיקה לחלוטין את השימוש במילה דה.
עם נפילת שלטון ה"דה" נפל לי גם אסימון ענקי (יכול להיות שיש עכשיו קוראים לבלוג הזה שלא יודעים מה זה אסימון? לא, נכון?) וחלוד. רוני רצתה שיבינו אותה. כל עוד שהבנו ש"דה" זה כן לא היתה שום מוטיבציה לשינוי, אבל ברגע שהיא הרגישה שלא מבינים אותה היא עשתה את האדפטציה ולמדה לדבר כך שיבינו אותה.
ומה איתנו?

כולנו כמהים להבנה. את בחופשת לידה, קמת 5 פעמים בלילה טוב, חיתלת הנקת ניגבת חיבקת נישקת טיילת במשך יום שלם ואז הוא חוזר מהעבודה. את רוצה שייקח אותה קצת, שתוכלי להתקלח, קצת זמן לעצמך. הוא חושב- היא בחופשה, בבית כל היום, הרגע חזרתי מיום ארוך בעבודה, צריך קצת שקט.... את חושבת- יום שלם אני עם הילדה, הוא לא יכול להיות איתה גם קצת?..... והרי זה ממשיך הרבה אחרי חופשת הלידה.

אנחנו רוצות שהם יבינו אותנו. הם רוצים שאנחנו נבין אותם. לפעמים, בלי להודות בזה, כל אחד מאיתנו רואה רק את עצמו. לפעמים אנחנו כל כך כמהים להבנה והכלה שלא מנסים בכלל להבין את הצד השני. איך יכול להיות שהוא רואה מכבי דווקא כשאנחנו בחופשה? איך יכול להיות שחשוב לה שמה שהיא ביקשה יקרה בדיוק באותו רגע? למה אני לא יכול לנגן עכשיו בגיטרה? למה אני לא יכולה לחזור הביתה מקפה עם חברה ולמצוא גרסה מרוככת יותר של סדום ועמורה?

לא קל.
שנה שלמה שהילדה שלי אמרה דה, וכולנו הבנו אותה. הסברנו למי שלא הבין. נתנו לה להרגיש שאנחנו מבינים גם אם היא מדברת בשפה רק שלה.
30 שנה אני מסתובבת לי בעולם, והחיים שלי מלאים רגעים שבהם אני בטוחה שאף אחד לא מבין אותי, אפילו שאני דוברת עברית פשוטה. כולנו מסתובבים בעולם כמהים להבנה . שיבין מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד. שאבין מה היא רוצה לפני שהיא מתעצבנת. איך הוא לא מבין כמה זה חשוב לי? מה בכלל היא רוצה ולמה היא לא יכולה לבקש במפורש? הרי אחד התירוצים הנפוצים לבגידה הוא "סוף סוף הרגשתי שמישהי מבינה אותי".
לפעמים אני חושבת שהכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם היינו מבינים זה את זה. מצד שני, לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. או אי פעם.
דה?