תקראו לי אגואיסטית

תקראו לי אגואיסטית.
אני אוהבת את שנ"צ יום שישי, את הפילאטיס שלי פעמיים בשבוע, את השקט שמשתרר בבית כשהיא כבר במיטה, את הזמן שלי לעצמי והזמן עם חברה טובה. אני אוהבת לישון לילות שלמים, להקיץ יקיצה טבעית ואוהבת לאכול שישי/שבת צהריים עם בעלי כשהקטנה ישנה בעגלה ויש שקט ואף אחד לא קורא גם אני גם אני.

אל תבינו לא נכון, היא מושלמת, וחוץ מכל הדברים שקשורים אלי אני אוהבת בערך מיליון דברים שקשורים אליה, אבל כרגע אני לא יכולה לחשוב על עוד אחד.
נראה שסביבנו זוגות זוגות כבר במירוץ לילד השני. לאן שאני לא מסתכלת אנשים שעד רגע היו קמים 3 פעמים בלילה (חלקם עדיין קמים 3 פעמים בלילה) כמהים כבר לתינוק חדש וריחני. אני שואלת את עצמי אם האנשים האלה הם סניליים, בעלי זיכרון סלקטיבי, מזוכיסטים או פשוט אלטרואיסטים.
אם להם לא אכפת להתחיל הכל מהתחלה. את ההנקה והלילות, את חוסר הוודאות וחוסר סדר-יום, את הבכי הלא מובן- אולי הוא רעב, אולי הוא עייף, אולי קר לו, אולי חם לו. את העצות של כל אדם שני ברחוב, וזה הולך בערך ככה: הוא נושם שם בפנים? (לא גברת, מנשא זה כלי לרצח ילדים בשנתם) לא קר לו בלי גרביים? היא לא רזה נורא? את מניקה? הוא כבר ישן לילות שלמים? וכהנה וכהנה נשמות טובות שחושבות שאנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל עצות מזרים.

לא מזמן מישהי פרסמה בפייסבוק כתבה על אמא שכתבה על 26 הדקות ביום שיש לה לעצמה. התגובות לא איחרו להגיע. תגובות של אמהות שמפנטזות על 26 דקות לעצמן ביום. שהיו מוכנות לעשות הכל בשביל שיהיו להן 26 הדקות האלו, שקינאו בה על הכמעט חצי שעה ביום שיש לה לעצמה. קראתי את התגובות ושאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? איפה הבעל בסיפור? איפה הן בסיפור? מתי הן הלכו לעצמן לאיבוד?
אני רוצה להגיד, שאם לא תדעו שמגיע לכן, אף אחד לא יילחם בשבילכן. אישית אני נשואה לגבר שחצי נשוי לעבודה שלו ועובד ימים כלילות ועדיין, חלקנו הכל מההתחלה. אם לא תתנו להם לקום בלילות, הם לא יקומו. אם לא תתנו להם לעזור עם הילד, הם לא יעזרו. אם לא תבקשי שיבוא מוקדם מהעבודה ערב בשבוע כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך, הוא כנראה לא יבוא.

אף אחד לא יגיש לכן את 26 הדקות שלכן ביום על מגש. אף אחד לא יפרגן לכן אותן רק בגלל שאתן כאלו מהממות. זה לא פוסט פמיניסיטי, זה פוסט שאומר ש-26 הדקות האלו זה כמו העלאת שכר: אם אתן לא תאמינו שמגיע לכן ואתן לא תדאגו לקבל אותן, אף אחד כנראה לא יחשוב שהן מגיעות לכם או לפחות לא ייצא מגדרו כדי להעניק לכן אותן.
אז כשאתן עושות ילד אחרי ילד אחרי ילד, תסבירו לי בבקשה איפה אתן בסיפור?
איפה הקפה עם חברה, ההליכה בפארק, השינה הרצופה? ולמה אתן מוכנות לוותר על כל אלה?

אולי אני עוף מוזר. הילד הבא שלי (טפו טפו) יגיע עוד כמה שנים. אז סבתא תצטרך לחכות, זה בסדר. כל עוד היא לא גרה לידי וזמינה לנהל שתי אמבטיות במקביל, זה בסדר לחכות שהקטנה תהיה מספיק גדולה כדי להתקלח לבד. כן, זה בסדר לחכות שהיא תהיה מספיק גדולה כדי לעזור עם החדש כשאבא עובד עד מאוחר.
בישראל כולם מביאים ילדים בהפרשים קטנים, אחד אחרי השני, לעולם שבו גן לילד אחד עולה 3000 ש"ח בחודש, משכנתא לא פחות, ולא התחלנו בכלל לדבר על חוגים. מעטים חושבים על המשמעויות הכלכליות, שלא לדבר על הזוגיות, שלא לדבר על העצמי.

בתפיסה שלי, אמא טובה זו אמא שטוב לה.
אז בא לי עוד קצת להיות מסוגלת לתת לו יד כשאחד מאיתנו מוביל את העגלה. בא לי עוד קצת לישון כפיות מבלי להתעורר אפופת שינה 3 פעמים בלילה. בא לי לשים לב לכל מילה חדשה שהיא אומרת, ולהיות רק שלה לעוד קצת. טוב לי ככה. ולכם?