כבר הרבה זמן שהבלוג הזה מתבשל אצלי בבטן.
מפחדת לא למצוא לזה זמן, מפחדת שלא יהיה לי מה לכתוב, מפחדת שזה לא יעניין אף אחד.
נושא מוזר לפוסט ראשון- נכון? אמא שמקללת ילד בן שנתיים?
אז זה קרה אתמול, וזה כל כך בער בי, שזה הפך להיות חומר לפוסט הראשון.
מה בעצם קרה שם, בפארק?
בקצרה, ילד ואמא, הילד מפיל משהו, האמא צורחת עליו (אני לא מגזימה, צורחת!), דוחפת אותו, ולקינוח זורקת לעברו "כוס עעעעמק" עסיסי. הילד בן השנתיים צורח כל עוד נפשו בו, כמובן, מה שרק הרגיז את האמא יותר.
מה שהרגשתי באותו רגע היה מורכב מרסיסים קטנים של רגשות גדולים:
היה לי קשה עם העובדה שרוני נחשפת לזה.
היה לי קשה עם העובדה שיש אמא בעולם שמסוגלת לצרוח ככה על ילד בן שנתיים ולהגיד לו שהכל הוא הורס.
היה לי קשה עם העובדה שעוד שנה או שנתיים או שלוש יהיה ילד כזה בגן. או שניים, או שלושה, או פחות, או יותר.
ילד שמרביץ, שכועס, שפוגע באחרים כי אמא שלו לימדה אותו שהכל הוא הורס, וזה מה שהוא יודע.
היה לי קשה עם העובדה שהילד הזה בגיל שנתיים עומד, בוכה וסופג את חצי הרעל האלו.
הדבר הבא שהרגשתי, באופן משונה, היה הקלה.
פתאום סלחתי לעצמי על תחושות שהיה לי קשה מאד להשתחרר מהן, בחודש הזה שבו רוני החליטה שלילות זה זמן להילולות וימים זה זמן למחלות. סלחתי לעצמי על זה שלפעמים פשוט אין לי כוח, שלפעמים בא לי רק להתחפר מתחת לפוך ושיהיה קצת שקט, שלא התקשרתי כבר הרבה זמן לחברה טובה, שאני פחות מבדרת את הקטנה ובטח פחות סבלנית מאבא שלה. ועם הסליחה הזו הגיעה הקלה.
לא קל להיות אמא.
אני לא מתלוננת (לא כרגע, לפחות, דברו איתי אחרי הלילה).
היא באמת האהבה הכי ענקית. היא באמת מרגשת אותי לפחות 5 פעמים ביום. אני באמת נפעמת ממנה. היא לא דומה לכלום ולאף אחד שאני מכירה. ועדיין, אין יום של לחזור מהעבודה, לשים רגליים על השולחן בסלון ולהדליק טלויזיה. היו כמעט 28 שנים של זה, וכבר אין. ורוב הזמן זה בסדר שכבר אין, אבל לפעמים אני קצת זקוקה לזה.
מעבר לכך כמובן רגשות האשמה כמעט על כל דבר אפשרי (ביקורת עצמית, מה לעשות!?) הופכים את הסיפור לעוד יותר מורכב.
אז מה בעצם רציתי לומר?שמותר לנו לטעות. אנחנו כאילו יודעות את זה, אבל לפעמים אנחנו שוכחות. אני די בטוחה שהאמא ההיא בפארק הצטערה על איך שהיא דיברה, אני חושבת שהיא בטח חשבה על זה אחרי שהקטן נרדם. על זה שהיא צריכה להיות אדישה יותר, שלפעמים הוא מפיל דברים, אבל הוא כזה חמוד שלפעמים היא צריכה לוותר. אני רוצה להאמין שאני צודקת ושלפחות היא הבינה שהיא טעתה. אני אגב לא חושבת שזה בסדר, איך שהיא דיברה והתנהגה, אבל אני לא בטוחה שהיא מכירה משהו אחר ולך תדע למה היא אוגרת בתוכה כל כך הרבה זעם.
אנחנו טועות. לפעמים אנחנו נותנות אקמולי כי אנחנו חושבות שכואב להם ובעצם הם סתם עייפים/עצבניים/השד יודע מה. לפעמים אנחנו חושבות שהם רעבים ובכלל מסתבר שהם מתים ללכת לישון (כשהם פצפונים וקשה לזהות את הבכי). לפעמים אנחנו שולחות אותם לגן אפילו שהם מתעוררים בבוקר קרעכצנים ובאמצע היום הגננת מתקשרת לקרוא לנו כי יש לילד חום. לפעמים, אנחנו כועסות והם בכלל לא התכוונו.
יש כל כך הרבה מקום לטעויות כשאת אמא.
אני חושבת שכשחשבתי על הפוסט הזה ומה אני עומדת לכתוב בו, הסיום היה אמור להיות אחרת לגמרי. משהו על זה שמי שמתנהגת ככה לילד שלה בגיל שנתיים שלא תתפלא שהוא מתחיל לירוק עליה בגיל 7. אבל יצא לי משהו אחר.
אז לאמא שראיתי אתמול בפארק, לא ראית איך בהיתי בך, ואיך הקטנה שלי בהתה, אבל רציתי שתדעי שאני יודעת שלא קל להיות אמא. אבל קחי בחשבון שלפעמים הם זורקים ולפעמים נופל להם, לפעמים הם לא רוצים ולפעמים הם מנדנדים, ועדיין אנחנו צריכות להכיל, להאכיל, לאהוב, לקלח, לטפל ולקבל אותם. גם את. גם אני.
8 תגובות:
את פשוט מקסימה. תמשיכי לכתוב
תודה ריקי. אני אמשיך, ומאד מעריכה את זה ששיתפת.
מסכימה עם כל מילה, ומבקשת להוסיף:
הבחירה בהורות היא שלנו (לאלה שהתמזל מזלנו להיות הורים). הילדים שלנו לא בחרו להיוולד בעל כורחנו.
לכן האחריות היא כולה עלינו.
רגשות האשמה הם כולם עלינו.
אסור, אסור לנו להוציא העצבים שלנו על הילדים.
זה לא אומר לא לכעוס, לא לחנך או לא לקבוע גבולות - זה כן אומר לעשות את כל אלה מתוך ראיה של טובת הילד קודם כל, ולא סתם בשביל לשחרר עצבים שלנו.
ואני יודעת שזה קשה מאד לביצוע - גם אני אמא לקטנות. ונכון, חשוב מאד לסלוח לעצמינו ולהסתכל קדימה מתוך תיקווה וציפייה לנהל המשבר שיבוא (ובטוח יבוא...) בצורה טובה יותר בפעם הבאה.
נהדר שפתחת בלוג :-))
יעל, אני ממש מסכימה אותך. אפילו בהריון הייתי סופרת עד עשר כל פעם שהייתי עצבנית כי הייתי משוכנעת שהיא מרגישה מה שאני מרגישה. ההורות ללא ספק מציבה בפנינו אתגרים כל הזמן, ואני משתדלת לעמוד בכולם, רק לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שזה בסדר גם לא להיות מושלמת
לא קל להיות אמא. זה ברור. אבל אני חושב שבתוך תוכה, רוני מעריכה מאוד את עצם היותך אמא שלה, כי זה לא ברור וזה לא מובן מאליו.
לפעמים אנחנו מתעצבנים בקלות מדברים, שבמחשבה לאחור נראים לנו כאלה זניחים וכאלה פעוטים, אולם אז אנחנו חכמים לאחר מעשה. החוכמה האמיתית היא לזהות את הרגעים האלה, רגעי השבירה האלה, בדיוק כשהילד מפיל ושובר משהו, בדיוק כשנכנסנו לחדר וגילינו שהילד קישקש על כל הקיר בחדרו.
או-אז, הגדולה היא לדעת להכיל את כל הרגשות המעורבים האלה ולטפל במצב בהתאם ובפרופורציות הראויות. וכן, זה בסדר לכעוס על הילד, או לפחות להסביר לו שמה שהוא עשה לא בסדר.
וכן, לצעוק על הילד, לקלל אותו ושאר המעשים שתיארת - אלו דברים שלא ייעשו, כי הילד ייקח דוגמה, הילד יקלל וירביץ ואחרי זה לא נבין איך גידלנו יצור אכזרי שכזה. וילדים, כמו שידוע לכולנו, יכולים להיות נבזים, אכזריים ורשעים כשהם רוצים, אם מבחירה, אם לאו.
בתור פוסט ראשון, אני גאה שאני מכיר אותך ומעריך אותך מאוד, הן כבנאדם בכלל, והן כאמא בפרט. אני מקווה שתאמצי את הבלוג הזה לחיקך ושזו תהיה רק ההתחלה של פוסטים משובחים, רגשות ניגרים ותוכן ומילים שרק את יודעת לעשות בהם שימוש.
לייק :)
או אה, כגבר יחיד שהגיב על הפוסט הזה אני מאד סקרנית לדעת מי אתה :) ואיזה כיף שהגבת, בכזו השקעה. תודה
אני אגב חושבת שלקלל ילדים ולצעוק עליהם זה לא בסדר מהרבה סיבות נוספות. ההשפעה של דבר כזה על ילד היא עצומה ואיומה.
ובאשר אליי, מאז שרוני נולדה ועוד לפני זה, למדתי להכיל דברים שלא חשבתי שאוכל. ילד מציב לך את האתגרים הכי גדולים בעולם מבלי בכלל להתכוון, מעצם היותו.
איזה יופי של פוסט, תמשיכי להנות ולפרוק ואני אמשיך להנות מהקריאה :)
הוסף רשומת תגובה