חודש בלי שינה

חודש קשה עבר על כוחותינו. רוני, שישנה לילות שלמים מגיל חצי שנה, התחילה להתעורר התעוררויות ארוכות של כשעה-וחצי שעתיים באמצע הלילה. הלילות היו הפוכים, הימים היו הפוכים, אנחנו הגענו לעבודה טרוטי עיניים ואני הייתי כל הזמן עסוקה במה ולמה זה קורה. כדי לא להשאיר אתכם במתח- מסתבר בדיעבד שהסיבה הייתה ניב. מאז שהוא בקע- לכוחותינו שלום.

מאז שרוני נולדה, הייתי מאד נחושה בדעתי להקנות לה הרגלים נכונים מבחינת אוכל שינה וכו'. ריווחתי בין הנקות, הרעשתי ביום ודאגתי לשקט בלילה, ובאופן כללי פיתחתי אובססיה קלה למונח סדר יום. בדיעבד, כשנה וחצי אחרי אני יכולה לומר, שכל כך הרבה דברים משתנים כל כך הרבה פעמים בשינה שלהם, שלפעמים אין ברירה אלא לזרום.
אל תבינו לא נכון, אני עדיין בעד סדר יום והקניית הרגלים, אבל החודש האחרון לימד אותי משהו חשוב.

ניסיתי להבין מה קורה. חשבתי שאולי משהו בגן. מפחיד.
חשבתי שאולי פתאום היא התחילה להתגעגע לאבא שלה שעובד עד מאוחר ולא רואה אותה הרבה.
חשבתי שהיא פיתחה תלות בנוכחות שלנו ולכן אם היא מתעוררת באמצע הלילה לא מצליחה להירדם אם אנחנו לא שם (שטות מומצאת של יועצות שינה מבית אחת שלא אנקוב בשמה) ודאגתי. דאגתי מאד.
ניסיתי ללא הרף לחשוב ולתכנן תוכניות פעולה, בין פיהוק לשפשוף עיניים.
כמהתי ללילה שלם, כמו פעם.

כשהם נולדים את מתרגלת לישון במרווחים. אני זוכרת את תחושת ההישג של 4 שעות רצופות, זה הרגיש אז כמו לילה שלם. אבל כשאת מתרגלת ללילות שלמים פתאום הרבה יותר קשה לקום בלילה. ואז מתחילות השאלות, התהיות, ואולי אנחנו עושים משהו לא בסדר?
אז מה לא ניסינו. כן להרים, לא להרים, כן לדבר, לא לדבר, מים ואולי קר לה ואולי חם לה ואולי היא צריכה חיבוק ואולי ואולי.... שאלתי בפורומים כל מני מומחיות וקיבלתי שלל תשובות שמניחות בעיקר שאני עושה משהו לא בסדר.

לפעמים, זה לא תלוי בנו.
רק בדיעבד אני מבינה שמלבד להיות שם עבורה, לא היה הרבה מה לעשות ולא ממש יכולנו להקל עליה. יכולתי להקל רק על עצמי מהמחשבות שרדפו אותי בניסיונות להבין מה הבעיה ואיך מתקנים.
למדתי לקח מאד חשוב מהחודש הזה.
למדתי שאני צריכה לתת לה יותר קרדיט. שהיא לא פתאום שכחה להיות חרפנית (מרפי, אתה לא פה, נכון?), שהיא לא פיתחה פתאום צורך עז במפגש ארוך איתנו לתוך הלילה, שלפעמים מה שיכול להיראות כפינוק מתגלה כצורך אמיתי.

אני שמחה שלא שינינו שום דבר.
הרבה פעמים כשילדים חולים הורים משנים הרגלים. מכניסים ילדים למיטת ההורים, מרדימים אותם על הידיים בסלון באמצע הלילה וכאלה. אנחנו המשכנו בשלנו. היינו שם בשבילה אבל גם הבהרנו שלילה. הרמנו לחיבוק אבל התעקשנו שתירדם במיטה. ותאמינו לי שזה היה אחד החודשים הקשים, מאלה שבהם אני שואלת את עצמי איזו התעלות אמא צריכה להרגיש כדי להשתכנע שהיא רוצה ילד שני.

אז ילד שני זה עוד רחוק ממני עשרות אלפי קילומטרים, אבל לגבי הנוכחית למדתי את הלקח שלי. לימדנו אותה היטב, הקנינו לה הרגלים נכונים, ועכשיו נשאר קצת לסמוך על עצמנו. קצת. טיפטיפה.