שאני אדחה סיפוקים!?

נתחיל בוידוי: אני אלופת העולם בחוסר יכולת לדחות סיפוקים.
המשמעויות של הדבר הזה הן נרחבות הרבה יותר ממה שנדמה לכם.
החל מהעובדה שאני לא יכולה לעמוד מאחורי אנשים שפורקים מאד באיטיות את מצרכי הסופר שלהם על המסוע, או כאלה שמעוניינים לשמוע את כל המבצעים בסופר-פארם, כולל חוסר יכולת להתבטא ו/או לחשוב בשעת רעב, יכולת לחזור על אותה מילה שוב ושוב עד להתרחשותה (אז מתי נצא? אפשר לצאת כבר? אנחנו צריכים לצאת, וכו'), ובאופן כללי הקדשת חשיבות רבה מן הראוי למונח עכשיו.



אתם בטח חושבים לעצמכם- נו, ו?
אז ככה. הסיבה שאני טורחת לבשר על כך פתאום בכלל לא קשורה אליי. היא קשורה לילדה קטנה שלדעתי שמה יערה ובעיקר לסבתא שלה שמסתבר שהיא חובבת אפרוחים ידועה. עד כדי כך חובבת שהיא לא נחה ולא שקטה עד שנכדתה היקרה הסבירה לה שהיא בכלל לא רוצה ללטף אפרוח, אז די.
דווקא אתמול כשהיינו באיזושהי פינת ליטוף, חשבתי על מה שכולם אומרים על הדור שלנו- דור האינסטנט.
רוצים לבלוע את העולם, רוצים הכל ועכשיו וכו'. מאיפה כל זה בא לנו? מי לימד אותנו שמגיע לנו הכל ועכשיו?

 בפינת הליטוף הזו ילדים ליטפו אפרוחים. היתה מדריכה, 7 אפרוחים, 15 ילדים, אין ספור הורים וכמה סבתות. וסבתא של יערה התעקשה. כשביקשו להיות בשקט היא אפילו צעקה "תני ליערה אפרוח, גם יערה רוצה אפרוח". באותו הרגע מאד התחשק לי לתקוע בה את אחד המבטים מקפיאי הדם שלי. אבל, מאז שאני אמא, יכולות דחיית הסיפוקים שלי מאד השתכללו (כן כן, מסתבר שאפשרי לחכות לנגוס בקרמבו עד אחרי שהקטנה נרדמת). גלגלתי עיניים ביני לבין עצמי והפטרתי מין אנחה כזו שאף אחד לא שמע מבעד לצעקות שלה.
הילדה ליטפה אפרוח, ואז העבירה אותו למישהו אחר. לסבתא זה לא הספיק והיא התעקשה עד וגם אחרי שהקטנה הסבירה שהיא כבר ליטפה ועכשיו מגיע גם לילדים אחרים.

כולנו מנסים שלא להעביר לילדים את הדפיקויות שלנו. רוני בת שנה ו-7 חודשים ורק לאחרונה התחילה לאכול קצת מתוקים שהם לא פירות (חוץ מהביסקויטים, העוגות ואלוהים יודע מה עוד שהגננת נותנת לה בגן, אבל עכשיו אנחנו בסבב מחלות חורף אז לא כ"כ הולכים לגן). היא לא רואה טלויזיה יותר מהחמש דקות בשבוע שאני גוזרת לה ציפורניים. אחת הסיבות לשני הדברים האלה היא שאני חולת מתוקים ושגדלתי עם הפרצוף דבוק לטלויזיה, אבל סיבה נוספת לכך היא שהיא רק בת שנה ושבע.

כל זה טוב ויפה, כל עוד שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהשמש לא באמת זורחת להם מהישבן.
מאז שהיא נולדה, אני די השתפרתי בעניין הזה של לדחות סיפוקים. את הקרמבו כאמור אני פוגשת רק אחרי שהיא הולכת לישון. לגבי טלויזיה אני יכולה לומר שמזל שיש ממיר מקליט. אני לא מקללת ולו את הנהגים האיומים ביותר כשרוני איתי באוטו. נכון שאני עדיין לא מצליחה לחשוב ולהתבטא כשאני רעבה, אבל כל עוד אני חיה ומתפקדת בתור אמא שלה, אני אלמד אותה דרך ארץ, לחכות לתור שלה, להיות סבלנית, לכבד את האחר.
לא כי אני פלצנית, לא כי אני מתיימרת, אלא בגלל שאני רוצה שיהיה לה יותר קל. 
אני רוצה שיהיה לה יותר קל להתמודד עם העולם. להתחלק בביסלי (כשיהיה מותר לה ביסלי), להתמודד עם זה שילד עקף אותה בתור, להציע לחבר עזרה, לדעת שלא תמיד היא מקבלת את מה שהיא רוצה . אנחנו מחנכים אותם לגבולות בעיקר בשבילם.

הבעיה היא, כמו תמיד, שאנחנו לא יכולים לחנך את כל העולם. יש דברים שמוגבלים לחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
אז סבתא של יערה, אני יודעת שאת לא קוראת בלוגים, אבל תדעי לך שהנכדה שלך נראית לי ילדה מאד מוצלחת. תני להיות מי שהיא. גם אם את רוצה בשבילה הכל ועכשיו, כנראה שזה לא בדיוק מה שהיא צריכה.
והאפרוח? אני מתארת לעצמי שנתקל כבר בכמה מבוגרים כאלה, ששכחו מה חשוב יותר ומה פחות.