בעשר הדקות הארוכות בחיי, נוכחתי בפעם השנייה (הראשונה הייתה הלידה) כמה פחד יכולה לזרוע תחושת חוסר אונים. הן היו ארוכות יותר מהנצח, מפחידות יותר מגיהנום, ואם נראה לכם שאני משתמשת בקלישאות עכשיו, סימן שאתם עדיין לא ממש מכירים אותי.
עשר הדקות הארוכות בחיי התרחשו ביום בו החלטתי להישאר עם רוני בבית, למרות שאני הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה שהיא צריכה לראות רופא. הן התרחשו ביום שבו האינטואיציה האימהית שלי היתה כל-כך חזקה, שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, אם יש דבר כזה מקום נכון וזמן נכון כשהילד שלך מתחיל לפרכס. במקרה הזה הגרסה שלי לבמקום הנכון בזמן הנכון היא תודה לאל שהייתי עם העיניים עליה ולא בשירותים או סתם בחדר אחר.
מסתבר שיש ילדים שמפרכסים כשהם מעלים חום. לרוני בכלל לא היה חום בשלושת הימים האחרונים, רק שיעול, ובלילה 38 חום שבגילאים האלה נחשב מאד גבולי ולא מרשים. אורי לא הבין למה אני נשארת בבית. גם אמא שלי לא ממש, אבל היא שתקה ותמכה. הרופאה דווקא אמרה שטוב שבאנו ושנמשיך לעקוב אבל שחררה הביתה.
עשר הדקות בין תחילת הפרכוסים להגעת הפרמדיקים היו עשר הדקות הארוכות בחיי. בין לבין התרוצצתי עם ילדה קטנה על הידיים, לא מגיבה, ללא טונוס שרירים, בוהה בחלל. התרוצצתי איתה על הידיים שלי, מצלצלת בדלתות של השכנים, לא מצליחה לזכור אם מד"א זה 100 או 101 (מאד מבלבל ברגעי לחץ) והתפללתי לאלוהים שהיא לא תפסיק לנשום. אני לא אדם דתי אבל לא היה לי הרבה יותר מזה לעשות.
עכשיו היא ישנה במיטה קטנה בבית-חולים גדול, ששומר עליה ועוקב שלא תפרכס שוב. היא נרדמה אחרי שהסבירה לאבא שלה בדיוק איזו חיה עושה מה ואיזו מו, ומחתה כנגד צמיד הפלסטיק הלבן שמעטר את ידה הקטנה. מסתבר שעלה לה החום בבת אחת, וזה מה שגרם לפרכוסים, וזה יכול לקרות שוב (אללאיסטור ולהקתו).
יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט על כמה חשוב להשגיח עליהם בכל רגע או ליהנות מהם בכל רגע או כמה חשוב שתדעו שאם ילד מפרכס מחום צריך להפשיט אותו ולעטוף במגבת רטובה ממים פושרים, אבל לא. בחרתי לספר לכם על עשר הדקות הארוכות בחיי, כי הזמן הוא מושג שמעסיק אותי הרבה. אני יכולה להישבע שלפני דקה וחצי סיימתי את התואר, אבל זה בעצם היה לפני 5 שנים. אני יכולה להישבע שהתחתנתי לא מזמן, אבל זה היה כבר לפני 4. רוני נולדה בערך לפני רגע, אבל היא כבר בת שנה ושמונה חודשים.
בפעם הבאה שאחכה עשר דקות לרופאה, בתור לסופר או רחמנא ליצלן בתחנת האוטובוס אני חושבת שזה ירגיש לי אחרת. הזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשלא, אבל כשמפחדים פחד אלוהים הוא בכלל לא זז.
אז שיעבור לאט מאחורי זו שרוצה לשמוע את כל המבצעים של הסופר-פארם, רק שימשיך לזוז.
עשר הדקות הארוכות בחיי התרחשו ביום בו החלטתי להישאר עם רוני בבית, למרות שאני הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה שהיא צריכה לראות רופא. הן התרחשו ביום שבו האינטואיציה האימהית שלי היתה כל-כך חזקה, שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, אם יש דבר כזה מקום נכון וזמן נכון כשהילד שלך מתחיל לפרכס. במקרה הזה הגרסה שלי לבמקום הנכון בזמן הנכון היא תודה לאל שהייתי עם העיניים עליה ולא בשירותים או סתם בחדר אחר.
מסתבר שיש ילדים שמפרכסים כשהם מעלים חום. לרוני בכלל לא היה חום בשלושת הימים האחרונים, רק שיעול, ובלילה 38 חום שבגילאים האלה נחשב מאד גבולי ולא מרשים. אורי לא הבין למה אני נשארת בבית. גם אמא שלי לא ממש, אבל היא שתקה ותמכה. הרופאה דווקא אמרה שטוב שבאנו ושנמשיך לעקוב אבל שחררה הביתה.
עשר הדקות בין תחילת הפרכוסים להגעת הפרמדיקים היו עשר הדקות הארוכות בחיי. בין לבין התרוצצתי עם ילדה קטנה על הידיים, לא מגיבה, ללא טונוס שרירים, בוהה בחלל. התרוצצתי איתה על הידיים שלי, מצלצלת בדלתות של השכנים, לא מצליחה לזכור אם מד"א זה 100 או 101 (מאד מבלבל ברגעי לחץ) והתפללתי לאלוהים שהיא לא תפסיק לנשום. אני לא אדם דתי אבל לא היה לי הרבה יותר מזה לעשות.
עכשיו היא ישנה במיטה קטנה בבית-חולים גדול, ששומר עליה ועוקב שלא תפרכס שוב. היא נרדמה אחרי שהסבירה לאבא שלה בדיוק איזו חיה עושה מה ואיזו מו, ומחתה כנגד צמיד הפלסטיק הלבן שמעטר את ידה הקטנה. מסתבר שעלה לה החום בבת אחת, וזה מה שגרם לפרכוסים, וזה יכול לקרות שוב (אללאיסטור ולהקתו).
יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט על כמה חשוב להשגיח עליהם בכל רגע או ליהנות מהם בכל רגע או כמה חשוב שתדעו שאם ילד מפרכס מחום צריך להפשיט אותו ולעטוף במגבת רטובה ממים פושרים, אבל לא. בחרתי לספר לכם על עשר הדקות הארוכות בחיי, כי הזמן הוא מושג שמעסיק אותי הרבה. אני יכולה להישבע שלפני דקה וחצי סיימתי את התואר, אבל זה בעצם היה לפני 5 שנים. אני יכולה להישבע שהתחתנתי לא מזמן, אבל זה היה כבר לפני 4. רוני נולדה בערך לפני רגע, אבל היא כבר בת שנה ושמונה חודשים.
בפעם הבאה שאחכה עשר דקות לרופאה, בתור לסופר או רחמנא ליצלן בתחנת האוטובוס אני חושבת שזה ירגיש לי אחרת. הזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשלא, אבל כשמפחדים פחד אלוהים הוא בכלל לא זז.
אז שיעבור לאט מאחורי זו שרוצה לשמוע את כל המבצעים של הסופר-פארם, רק שימשיך לזוז.
2 תגובות:
רק בריאות לאורה, ושהקטנטונת שלך תחלים מהר.
אוי, אוי, אוי, מזעזע, מסכנה. כמה לא הוגן. כמה מלחיץ. החלמה מהירה. שלא תדעי יותר כאלו לעולם. ריקי
הוסף רשומת תגובה