סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 29 בינואר 2011

געגועיי לתל-אביב

כולנו היינו צעירים, כולנו היינו מאוהבים, וכולנו גרנו במרכז תל-אביב.
היינו חבורה, נשארנו חבורה, רק שעכשיו כל אחד גר במקום אחר.
זה לא הדבר היחיד שהשתנה...

כשאני מספרת כמה אני מתגעגעת למרכז ת"א, בדרך-כלל כמה גבות מורמות. בגלל הפיח, והצפיפות, ואין חניה, והדירות ישנות, וכל הזמן יש עבודות ושיפוצים בכבישים, ונתיבים נסגרים לטובת תחבורה ציבורית, ומחירי השכירות בשחקים, שלא לדבר על מחירי הגנים וכו' וכו' ואני....... כל כך מתגעגעת.
קשה להסביר מה יש בה, בתל-אביב, למי שלא חי בלב שלה. למי שלא רגיל שכל מה שהוא צריך נמצא במרחק 10 דקות הליכה ברחובות מגניבים שצועדים בהם אנשים מכל מני סוגים, רחובות שלא תמצא באף עיר אחרת.

אני מתגעגעת אליה.
מתגעגעת ללכת ברגל לים בלילה עם שמיכה, בקבוק יין ואהובי. אני מתגעגעת ללכת ברגל לים בבוקר שבת עם אחותי המקטרת. מתגעגעת לתחושה שבכל שעה שתוציא את האף מהחלון, יש חיים. אנשים צועדים, אנשים אוכלים, אנשים מדברים, וחלקם אפילו אוהבים. כן, אני יודעת, הרבה מדברים על הריקנות שבה, ריקנות שמעולם לא הרגשתי (או שהדחקתי? אין לדעת). על הפיק-אפים, על שוק הבשר, על התחושה שתמיד תהיה בחורה יפה יותר ממך ברדיוס של 100 מטר (את זה דווקא כן הרגשתי. אחחח, רגשי הנחיתות...). אני הגעתי אליה מירושלים והיא כבשה את לבי.

אני מתגעגעת למיץ אבטיח בתמרה בשדרות בן-גוריון, לפלאפל של רוני ליד גן העיר, לחנות הצילום של הביוקר מתחת לבית בה שילמתי יותר מדי על תמונת פספורט שיצאה הומר-סימפסון-סטייל, לגינה המדהימה שליד רחוב פומבדיתא, לגן הכלבים שג'ו היה יכול לבלות בו שעות תוך שכנוע עצמי עמוק שהוא כלל לא מסורס, לאקלייר וניל של יהודית, להליכות בלילה בפארק הירקון, לדובדבנים בשוק הכרמל, לתחושה שכל דבר יכול לקרות.
לחופשת הלידה שלי, שנדמה כי ביליתי את רובה בין דיאדה לגן העיר לנמל.

היינו חבורה, או חצי חבורה, או כמה זוגות, שגרו במרחק הליכה זה מזה. לכולנו היו בעלי דירות קצת קרציות, צנרת ישנה מדי, ולא מעט זמן פנוי. היום לכולנו יש ילדים ומרחק נסיעה של חצי שעה זה מזה.
בא לי כל כך שיום אחד יהיה לנו מספיק כסף לחזור אליה. ככה, כמו שהיא, מפוייחת, צפופה, הומה, צבעונית, לא ברורה, חיה, סוערת, מרגשת (אבל הפעם אני חייבת חניה תת-קרקעית, בכל זאת).

אני לא מתגעגעת למה שהיינו פעם או למה שהיינו פעם, לרווקות או לדירות השכורות, אבל בא לי לחזור אליה- אחרת. לקחת את רוני ברגל לפארק, לים, לתאטרון, לגן של הכלבים, להראות לה איפה היה בית הקפה עם האקלייר שאבא שלה היה קונה לאמא שלה כשהיא היתה קצת עצובה, את חנות הפרחים שמוכרת את זרי הפרחים הקטנטנים שהוא היה מביא הביתה כל שישי, את הפינה שבה היה פעם ה"תהל", שם היה הדייט הראשון שלנו שבו קיבלתי תחושה די ברורה שמדובר בגבר של חיי, ואת בנין הלונדון-מיניסטור הכמעט מט-לנפול שבו הכרנו. זה שעוד רגע יוסתר על ידי הפנטהאוז החדש של שרי אריסון.

זר לא יבין זאת...

יום חמישי, 27 בינואר 2011

חודש בלי שינה

חודש קשה עבר על כוחותינו. רוני, שישנה לילות שלמים מגיל חצי שנה, התחילה להתעורר התעוררויות ארוכות של כשעה-וחצי שעתיים באמצע הלילה. הלילות היו הפוכים, הימים היו הפוכים, אנחנו הגענו לעבודה טרוטי עיניים ואני הייתי כל הזמן עסוקה במה ולמה זה קורה. כדי לא להשאיר אתכם במתח- מסתבר בדיעבד שהסיבה הייתה ניב. מאז שהוא בקע- לכוחותינו שלום.

מאז שרוני נולדה, הייתי מאד נחושה בדעתי להקנות לה הרגלים נכונים מבחינת אוכל שינה וכו'. ריווחתי בין הנקות, הרעשתי ביום ודאגתי לשקט בלילה, ובאופן כללי פיתחתי אובססיה קלה למונח סדר יום. בדיעבד, כשנה וחצי אחרי אני יכולה לומר, שכל כך הרבה דברים משתנים כל כך הרבה פעמים בשינה שלהם, שלפעמים אין ברירה אלא לזרום.
אל תבינו לא נכון, אני עדיין בעד סדר יום והקניית הרגלים, אבל החודש האחרון לימד אותי משהו חשוב.

ניסיתי להבין מה קורה. חשבתי שאולי משהו בגן. מפחיד.
חשבתי שאולי פתאום היא התחילה להתגעגע לאבא שלה שעובד עד מאוחר ולא רואה אותה הרבה.
חשבתי שהיא פיתחה תלות בנוכחות שלנו ולכן אם היא מתעוררת באמצע הלילה לא מצליחה להירדם אם אנחנו לא שם (שטות מומצאת של יועצות שינה מבית אחת שלא אנקוב בשמה) ודאגתי. דאגתי מאד.
ניסיתי ללא הרף לחשוב ולתכנן תוכניות פעולה, בין פיהוק לשפשוף עיניים.
כמהתי ללילה שלם, כמו פעם.

כשהם נולדים את מתרגלת לישון במרווחים. אני זוכרת את תחושת ההישג של 4 שעות רצופות, זה הרגיש אז כמו לילה שלם. אבל כשאת מתרגלת ללילות שלמים פתאום הרבה יותר קשה לקום בלילה. ואז מתחילות השאלות, התהיות, ואולי אנחנו עושים משהו לא בסדר?
אז מה לא ניסינו. כן להרים, לא להרים, כן לדבר, לא לדבר, מים ואולי קר לה ואולי חם לה ואולי היא צריכה חיבוק ואולי ואולי.... שאלתי בפורומים כל מני מומחיות וקיבלתי שלל תשובות שמניחות בעיקר שאני עושה משהו לא בסדר.

לפעמים, זה לא תלוי בנו.
רק בדיעבד אני מבינה שמלבד להיות שם עבורה, לא היה הרבה מה לעשות ולא ממש יכולנו להקל עליה. יכולתי להקל רק על עצמי מהמחשבות שרדפו אותי בניסיונות להבין מה הבעיה ואיך מתקנים.
למדתי לקח מאד חשוב מהחודש הזה.
למדתי שאני צריכה לתת לה יותר קרדיט. שהיא לא פתאום שכחה להיות חרפנית (מרפי, אתה לא פה, נכון?), שהיא לא פיתחה פתאום צורך עז במפגש ארוך איתנו לתוך הלילה, שלפעמים מה שיכול להיראות כפינוק מתגלה כצורך אמיתי.

אני שמחה שלא שינינו שום דבר.
הרבה פעמים כשילדים חולים הורים משנים הרגלים. מכניסים ילדים למיטת ההורים, מרדימים אותם על הידיים בסלון באמצע הלילה וכאלה. אנחנו המשכנו בשלנו. היינו שם בשבילה אבל גם הבהרנו שלילה. הרמנו לחיבוק אבל התעקשנו שתירדם במיטה. ותאמינו לי שזה היה אחד החודשים הקשים, מאלה שבהם אני שואלת את עצמי איזו התעלות אמא צריכה להרגיש כדי להשתכנע שהיא רוצה ילד שני.

אז ילד שני זה עוד רחוק ממני עשרות אלפי קילומטרים, אבל לגבי הנוכחית למדתי את הלקח שלי. לימדנו אותה היטב, הקנינו לה הרגלים נכונים, ועכשיו נשאר קצת לסמוך על עצמנו. קצת. טיפטיפה.

יום ראשון, 23 בינואר 2011

שאני אדחה סיפוקים!?


נתחיל בוידוי: אני אלופת העולם בחוסר יכולת לדחות סיפוקים.
המשמעויות של הדבר הזה הן נרחבות הרבה יותר ממה שנדמה לכם.
החל מהעובדה שאני לא יכולה לעמוד מאחורי אנשים שפורקים מאד באיטיות את מצרכי הסופר שלהם על המסוע, או כאלה שמעוניינים לשמוע את כל המבצעים בסופר-פארם, כולל חוסר יכולת להתבטא ו/או לחשוב בשעת רעב, יכולת לחזור על אותה מילה שוב ושוב עד להתרחשותה (אז מתי נצא? אפשר לצאת כבר? אנחנו צריכים לצאת, וכו'), ובאופן כללי הקדשת חשיבות רבה מן הראוי למונח עכשיו.



אתם בטח חושבים לעצמכם- נו, ו?
אז ככה. הסיבה שאני טורחת לבשר על כך פתאום בכלל לא קשורה אליי. היא קשורה לילדה קטנה שלדעתי שמה יערה ובעיקר לסבתא שלה שמסתבר שהיא חובבת אפרוחים ידועה. עד כדי כך חובבת שהיא לא נחה ולא שקטה עד שנכדתה היקרה הסבירה לה שהיא בכלל לא רוצה ללטף אפרוח, אז די.
דווקא אתמול כשהיינו באיזושהי פינת ליטוף, חשבתי על מה שכולם אומרים על הדור שלנו- דור האינסטנט.
רוצים לבלוע את העולם, רוצים הכל ועכשיו וכו'. מאיפה כל זה בא לנו? מי לימד אותנו שמגיע לנו הכל ועכשיו?

 
בפינת הליטוף הזו ילדים ליטפו אפרוחים. היתה מדריכה, 7 אפרוחים, 15 ילדים, אין ספור הורים וכמה סבתות. וסבתא של יערה התעקשה. כשביקשו להיות בשקט היא אפילו צעקה "תני ליערה אפרוח, גם יערה רוצה אפרוח". באותו הרגע מאד התחשק לי לתקוע בה את אחד המבטים מקפיאי הדם שלי. אבל, מאז שאני אמא, יכולות דחיית הסיפוקים שלי מאד השתכללו (כן כן, מסתבר שאפשרי לחכות לנגוס בקרמבו עד אחרי שהקטנה נרדמת). גלגלתי עיניים ביני לבין עצמי והפטרתי מין אנחה כזו שאף אחד לא שמע מבעד לצעקות שלה.
הילדה ליטפה אפרוח, ואז העבירה אותו למישהו אחר. לסבתא זה לא הספיק והיא התעקשה עד וגם אחרי שהקטנה הסבירה שהיא כבר ליטפה ועכשיו מגיע גם לילדים אחרים.

כולנו מנסים שלא להעביר לילדים את הדפיקויות שלנו. רוני בת שנה ו-7 חודשים ורק לאחרונה התחילה לאכול קצת מתוקים שהם לא פירות (חוץ מהביסקויטים, העוגות ואלוהים יודע מה עוד שהגננת נותנת לה בגן, אבל עכשיו אנחנו בסבב מחלות חורף אז לא כ"כ הולכים לגן). היא לא רואה טלויזיה יותר מהחמש דקות בשבוע שאני גוזרת לה ציפורניים. אחת הסיבות לשני הדברים האלה היא שאני חולת מתוקים ושגדלתי עם הפרצוף דבוק לטלויזיה, אבל סיבה נוספת לכך היא שהיא רק בת שנה ושבע.

כל זה טוב ויפה, כל עוד שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהשמש לא באמת זורחת להם מהישבן.
מאז שהיא נולדה, אני די השתפרתי בעניין הזה של לדחות סיפוקים. את הקרמבו כאמור אני פוגשת רק אחרי שהיא הולכת לישון. לגבי טלויזיה אני יכולה לומר שמזל שיש ממיר מקליט. אני לא מקללת ולו את הנהגים האיומים ביותר כשרוני איתי באוטו. נכון שאני עדיין לא מצליחה לחשוב ולהתבטא כשאני רעבה, אבל כל עוד אני חיה ומתפקדת בתור אמא שלה, אני אלמד אותה דרך ארץ, לחכות לתור שלה, להיות סבלנית, לכבד את האחר.
לא כי אני פלצנית, לא כי אני מתיימרת, אלא בגלל שאני רוצה שיהיה לה יותר קל. 
אני רוצה שיהיה לה יותר קל להתמודד עם העולם. להתחלק בביסלי (כשיהיה מותר לה ביסלי), להתמודד עם זה שילד עקף אותה בתור, להציע לחבר עזרה, לדעת שלא תמיד היא מקבלת את מה שהיא רוצה . אנחנו מחנכים אותם לגבולות בעיקר בשבילם.

הבעיה היא, כמו תמיד, שאנחנו לא יכולים לחנך את כל העולם. יש דברים שמוגבלים לחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
אז סבתא של יערה, אני יודעת שאת לא קוראת בלוגים, אבל תדעי לך שהנכדה שלך נראית לי ילדה מאד מוצלחת. תני להיות מי שהיא. גם אם את רוצה בשבילה הכל ועכשיו, כנראה שזה לא בדיוק מה שהיא צריכה.
והאפרוח? אני מתארת לעצמי שנתקל כבר בכמה מבוגרים כאלה, ששכחו מה חשוב יותר ומה פחות.

יום חמישי, 20 בינואר 2011

מה מוביל אמא לקלל את הילד שלה באמצע הפארק?




כבר הרבה זמן שהבלוג הזה מתבשל אצלי בבטן.


מפחדת לא למצוא לזה זמן, מפחדת שלא יהיה לי מה לכתוב, מפחדת שזה לא יעניין אף אחד.




נושא מוזר לפוסט ראשון- נכון? אמא שמקללת ילד בן שנתיים?


אז זה קרה אתמול, וזה כל כך בער בי, שזה הפך להיות חומר לפוסט הראשון.

מה בעצם קרה שם, בפארק?
בקצרה, ילד ואמא, הילד מפיל משהו, האמא צורחת עליו (אני לא מגזימה, צורחת!), דוחפת אותו, ולקינוח זורקת לעברו "כוס עעעעמק" עסיסי. הילד בן השנתיים צורח כל עוד נפשו בו, כמובן, מה שרק הרגיז את האמא יותר.


מה שהרגשתי באותו רגע היה מורכב מרסיסים קטנים של רגשות גדולים:
היה לי קשה עם העובדה שרוני נחשפת לזה.
היה לי קשה עם העובדה שיש אמא בעולם שמסוגלת לצרוח ככה על ילד בן שנתיים ולהגיד לו שהכל הוא הורס.
היה לי קשה עם העובדה שעוד שנה או שנתיים או שלוש יהיה ילד כזה בגן. או שניים, או שלושה, או פחות, או יותר.
ילד שמרביץ, שכועס, שפוגע באחרים כי אמא שלו לימדה אותו שהכל הוא הורס, וזה מה שהוא יודע.
היה לי קשה עם העובדה שהילד הזה בגיל שנתיים עומד, בוכה וסופג את חצי הרעל האלו.


הדבר הבא שהרגשתי, באופן משונה, היה הקלה.

פתאום סלחתי לעצמי על תחושות שהיה לי קשה מאד להשתחרר מהן, בחודש הזה שבו רוני החליטה שלילות זה זמן להילולות וימים זה זמן למחלות. סלחתי לעצמי על זה שלפעמים פשוט אין לי כוח, שלפעמים בא לי רק להתחפר מתחת לפוך ושיהיה קצת שקט, שלא התקשרתי כבר הרבה זמן לחברה טובה, שאני פחות מבדרת את הקטנה ובטח פחות סבלנית מאבא שלה. ועם הסליחה הזו הגיעה הקלה.


לא קל להיות אמא.
אני לא מתלוננת (לא כרגע, לפחות, דברו איתי אחרי הלילה).
היא באמת האהבה הכי ענקית. היא באמת מרגשת אותי לפחות 5 פעמים ביום. אני באמת נפעמת ממנה. היא לא דומה לכלום ולאף אחד שאני מכירה. ועדיין, אין יום של לחזור מהעבודה, לשים רגליים על השולחן בסלון ולהדליק טלויזיה. היו כמעט 28 שנים של זה, וכבר אין. ורוב הזמן זה בסדר שכבר אין, אבל לפעמים אני קצת זקוקה לזה.
מעבר לכך כמובן רגשות האשמה כמעט על כל דבר אפשרי (ביקורת עצמית, מה לעשות!?) הופכים את הסיפור לעוד יותר מורכב.


אז מה בעצם רציתי לומר?שמותר לנו לטעות. אנחנו כאילו יודעות את זה, אבל לפעמים אנחנו שוכחות. אני די בטוחה שהאמא ההיא בפארק הצטערה על איך שהיא דיברה, אני חושבת שהיא בטח חשבה על זה אחרי שהקטן נרדם. על זה שהיא צריכה להיות אדישה יותר, שלפעמים הוא מפיל דברים, אבל הוא כזה חמוד שלפעמים היא צריכה לוותר. אני רוצה להאמין שאני צודקת ושלפחות היא הבינה שהיא טעתה. אני אגב לא חושבת שזה בסדר, איך שהיא דיברה והתנהגה, אבל אני לא בטוחה שהיא מכירה משהו אחר ולך תדע למה היא אוגרת בתוכה כל כך הרבה זעם.


אנחנו טועות. לפעמים אנחנו נותנות אקמולי כי אנחנו חושבות שכואב להם ובעצם הם סתם עייפים/עצבניים/השד יודע מה. לפעמים אנחנו חושבות שהם רעבים ובכלל מסתבר שהם מתים ללכת לישון (כשהם פצפונים וקשה לזהות את הבכי). לפעמים אנחנו שולחות אותם לגן אפילו שהם מתעוררים בבוקר קרעכצנים ובאמצע היום הגננת מתקשרת לקרוא לנו כי יש לילד חום. לפעמים, אנחנו כועסות והם בכלל לא התכוונו.



יש כל כך הרבה מקום לטעויות כשאת אמא.
אני חושבת שכשחשבתי על הפוסט הזה ומה אני עומדת לכתוב בו, הסיום היה אמור להיות אחרת לגמרי. משהו על זה שמי שמתנהגת ככה לילד שלה בגיל שנתיים שלא תתפלא שהוא מתחיל לירוק עליה בגיל 7. אבל יצא לי משהו אחר.


אז לאמא שראיתי אתמול בפארק, לא ראית איך בהיתי בך, ואיך הקטנה שלי בהתה, אבל רציתי שתדעי שאני יודעת שלא קל להיות אמא. אבל קחי בחשבון שלפעמים הם זורקים ולפעמים נופל להם, לפעמים הם לא רוצים ולפעמים הם מנדנדים, ועדיין אנחנו צריכות להכיל, להאכיל, לאהוב, לקלח, לטפל ולקבל אותם. גם את. גם אני.