ביום הראשון הראשון של הגן רוני הייתה בת שנה וחודשיים.
היא בכתה והיה לה קשה, ואני בכיתי והיה לי קשה כשהיא לא ראתה. הגננת התקשרה אליי אחרי שעה וביקשה שאקח אותה כי לא הצליחו להרגיע אותה.
מאוחר יותר באותו יום בעודי מהרהרת בנזקים לטווח ארוך הגננת התקשה אליי לנזוף בי שלילדה אין מוצץ ואין חיתולי אז אין לה במה להתנחם וממש לא ידעתי מה לעשות.
ביום השני היא כבר שלחה לי תמונה שלה אדומה מבכי יושבת לאכול.
ביום הראשון השני של הגן אני כבר הייתי הרבה יותר סקפטית.
אחרי שנה בגן שכל הזמן העלה בי סימני שאלה, העזתי להעביר אותה לגן אחר. בדיעבד טעות שלא עשיתי את זה קודם.
הפעם התחלה שונה. הגננת מרשה להורים להישאר, הילדים הוותיקים נראים כאילו היו שם מעולם, הגננת שולטת במין שקט סמכותי כזה. ההורים נשארים עם הילדים. יום למחרת משאירים אותם קצת בלי. ביום השלישי כבר הרבה. רגיעה.
היום היה היום הראשון השלישי בגן. אותו גן של שנה שעברה. בשלושת השבועות האחרונים שמעתי את הגמדה שלי שוב ושוב שואלת מתי חוזרים לגן ומספרת שהיא מתגעגעת לגננות שלה. הבוקר נכנסתי לגן ותהיתי מה יהיה, אם היא באמת תתרגל מהר כל כך ואני אשלח הביתה. היא ריחפה בצעדים קלילים אל עבר הגננות שלה, חיבוקים ונשיקות, ולא הביטה לאחור. אפילו לא חיכתה שאעשה לה קוקיות, אותו טקס קטן שהיא תמיד מתעקשת עליו בכניסה לגן.
הילדים שלנו גדלים כל כך מהר. רגע אחד הם לא ישנים בלילות וברגע הבא הם כבר גמולים מחיתולים. רגע אחד הם לא יודעים לבטא את עצמם וברגע הבא מדקלמים ספרים שלמים. רגע אחד את חושבת שהיא לא תסתדר בגן בלעדייך, וברגע הבא היא שוכחת מקיומך.
ולפעמים בא לנו שיישארו קטנטנים, ספונים בחיבוק שלנו, שנוכל להריח את השיער שלהם עוד קצת בלי שיתנערו מאיתנו לטובת משהו חשוב יותר.
