סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 19 בפברואר 2011

זכרונות או לא להיות


הזיכרון שלי הוא סלקטיבי בצורה מאד משונה. אני זוכרת שמות של מועמדים שדיברתי איתם לפני 3 שנים ולא זוכרת מה לבשתי אתמול. אני זוכרת מה לבשתי לדייט הראשון שלי עם אורי ולא מתי רוני התחילה להתהפך. אני זוכרת דברים שאין לי שום שימוש בהם ושוכחת דברים שהייתי רוצה לזכור. נורא הצחיק אותי כשבשיחת משוב בתפקיד הקודם שלי הבוסית אמרה "אחת התכונות הכי חזקות אצלך זה הזיכרון" כאילו שזיכרון זה תכונה וכאילו שלזכור שמות של מועמדים ומי טיפל בהם מתי זה באמת דבר מאד חשוב.

נסעתי היום לבדי באוטו בשכונה שגדלתי בה. השכונה שסבא וסבתא שלי גידלו אותי בה, והיום הם אינם עוד, ואחותי שקטנה ממני ב-13 שנה לא הכירה חצי ממי שהם היו באמת. השכונה בה חטפתי פעם מכות ביסודי כי חשבו שאני ילדה מעצבנת אחת שקראו לה ביאנקה, ולא הסכימו להאמין לי שהשם המוזר שלי הוא דווקא אחר. שם למדתי ביסודי ובחטיבה, שם העברתי את ימי ההולדת שלי בחודש הכי גרוע (אוגוסט, אלא מה, בלב החופש הגדול), אחד מהם שזכור לי במיוחד כי אף אחד או כמעט אף אחד לא בא. אני זוכרת את אמא שלי מתקשרת לאמהות האחרות שאמרו שזו בחופשה אצל הדוד וההיא נסעה לחו"ל ואני, עלובה כמו אביה, נשארתי לבד.
אני זוכרת שפעם סבתא שלי, אספה אותי מבי"ס עם מטריה כי הייתה שמש חזקה, מנהג גלותי שהביך אותי כ"כ, ואיזה ילד ממשמרות הבטיחות גיחך עליה וזה העציב אותי יותר משהביך.
למדתי שם אנגלית וחשבון ולשון, ואיך זה מרגיש להיות לא מקובלת. למדתי שלהיות מזרחי זה טוב ואשכנזי זה בושות, ולא הבנתי למה בעיתונים תמיד כתוב שהמזרחים מתלוננים על אפלייה.

פתאום בחמש דקות שנסעתי לבד בשכונה, כל הדברים האלה הציפו אותי.
אלף פעם נסעתי בה מאז שעזבתי את ירושלים, תמיד עם עוד מישהו איתי באוטו, או מקשיבה למוזיקה או בטלפון, והפעם נסעתי בשקט מוחלט והקשבתי לזכרונות שלי. לצעדים הקטנים שלי מבי"ס לבית של סבא וסבתא. לטנדר שהיה מגיע לחניה וצועק "אבטיח, על הסכין!", לאוטו של אמא שהגיעה בחמש לקחת אותי הביתה.

הבנתי שרוב הזכרונות שלי דווקא לא נעלמו. הם קצת פינו את מקומם לפרטים לא חשובים אבל הם שם.
הם שם ואני זוכרת את היום שבו אחותי נולדה והיום שבו עברתי לתיכון בשכונה מרוחקת והיום שבו התגייסתי לצבא בלי אמא כי לא דיברתי איתה וכמה אבא שלי, שהיום בכלל חי בארץ אחרת ולא טרח אפילו לראות את רוני פעם אחת, כמה הוא בכה.
אני זוכרת את האהבה הראשונה והשנייה והשלישית, ועוד יותר זוכרת כמה כאבה כל פרידה וכמה כל פעם מחדש חשבתי לעצמי שכל העניין הזה של פרידות הוא לא הגיוני כי איך ברגע אחד את אמורה להתנתק מאדם שעד לפני רגע לא יכולת להירדם בלי לשמוע אותו אומר לך לילה טוב.

מסתבר שיש רגעים ורגשות שצרובים אצלי במוח באופן שאף פרט שולי לא ימחק. רוב הזמן אני חושבת שהם לא שם כי בכל זאת מדובר פה במעל 25 שנה של זכרונות וכנראה שרבים מהם מכאיבים מכדי להדהד בזיכרון אבל הם שם. דמעות הציפו את העיניים שלי היום כשנסעתי בשכונה. דמעות של תחושות רגשות וריחות שעלו בי פתאום, מילדות שהולכת ונהיית יותר ויותר רחוקה ממני, ואני לא בטוחה כמה אני מתגעגעת אליה.
אנשים תמיד מסתכלים אחורה בכמיהה ואני לא ממש. השאיפה היא תמיד שהעתיד דווקא ייצור זכרונות הרבה יותר מוצלחים. כי אף אחד לא מחזיר את הרגעים שכבר היו וזה בסדר, יש לי את כל הכוונות שבעולם ליצור רגעים שיהיה שווה לזכור.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

35 שנים וירח


ההורים של בעלי חוגגים היום 35 שנות נישואין. אני עדיין לא חייתי 35 שנים. 35 שנים של לקום בבוקר זה לצד זה וללכת לישון זה לצד זה. של לנגב זה לזה את הדמעות ולסלוח זה לזה על חולשות. של להבין גם כשאף אחד לא מבין, כי ככה זה כשיחד כבר כל כך הרבה שנים. אני נשואה 3 שנים וטיפי. מי יודע מה יהיה עוד 32, מי יודע אם בכלל אחיה עד אז. אני חושבת על כמה דברים הם עברו, מלחמות ושלום, ילדים ונכדה, חיים שלמים בעיר שכמעט כבר מתה.


והערב, בלי קשר אבל עם, זורח בחוץ ירח מטורף.
פעם היתה לי חברה מהזן שנושם את הנשימות באותו קצב שאת, שהיתה מתקשרת אלי בכל פעם שהיה ירח כזה ושולחת אותי החוצה להסתכל. גרנו רחוק אחת מהשניה והיה סוג של קסם בלדעת ששתינו מסתכלות על אותו הירח, משני מקומות כל כך רחוקים.
גרתי בדירה די מעופשת כמו שרק ת"א יודעת להציע, הכי הרבה שיכולתי לראות מהחלון היה מה בדיוק השכנה אוכלת, אז הייתי צריכה לצאת החוצה כדי לראות. אני יודעת, יש סברה כזו שבת"א אין אוויר וכל זה, אבל היה משהו בלצאת החוצה, לנשום את האוויר (פיח) של תל-אביב ולהסתכל על הירח.


אנחנו כבר לא חברות, לצערי. הקשר ניתק בתקופה שבה לא רק שלא נשמנו באותו קצב אלא שכבר לא דיברנו באותה שפה, משהו שלא האמנו שיוכל לקרות. והנה, ההורים של בעלי נשואים 35 שנה. אולי לא כל השנים האלו הם דיברו באותה שפה. אולי גם היו ביניהם הרבה שתיקות. לגבי הנשימות שלהם אני לא ממש יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שלילות של ירח כזה גורמים לי לחשוב. ולהרגיש. ולנשום עמוק. ולהיזכר.


אני לא יודעת איפה אהיה עוד 32 שנה. אבל הלוואי שיהיה כזה ירח

יום שבת, 5 בפברואר 2011

בוטוקס כמשל


השבוע הציקה לי בפייסבוק פרסומת שהציעה לי בוטוקס במבצע חד-פעמי, תוך הבטחה דו-פרצופית שאראה צעירה יותר בעשר שנים. מה שכמובן הוביל אותי מייד לחשוב איך נראיתי אז, איך אני נראית היום ומה בכל זה אמור להדאיג אותי. התחלתי לחשוב על הגיל הזה-גיל 20, איפה הייתי ומה עשיתי, את מי אהבתי ומה העסיק אותי, ובגדול זה נראה בערך ככה:

הייתי בצבא, במקום שכוח אל בתפקיד נוראי.
הייתה לי אחות בת שבע והורים מאוהבים.
היה לי חבר שאהבתי עד אין קץ ואף פעם בכל השנתיים וחצי שהיינו ביחד לא הייתי בטוחה שאוהב אותי חזרה.
גרתי בירושלים וחלמתי על תל-אביב. פעם בעונה הייתי נוסעת לפה באוטובוס, לתחנה המרכזית (החדשה? הישנה? מה בכלל ההבדל ביניהן?) ועושה שופינג מספק ביותר בשנקין-בוגרשוב.
יצאתי כל שישי בערב לרקוד עד לפנות בוקר.
מדי פעם היינו תופסות אומץ כמה חברות ונוסעות בלילה לתל-אביב, הולכות לאיבוד ומקללות את העובדה שבתל-אביב אין פניות פרסה, ומוצאות את עצמנו בסופו של דבר באיזה בית-קפה עלוב באלנבי.
היו לי אותן רגליים ארוכות, אבל בטן קצת יותר שטוחה.
בגיל 20 לא הדאיגו אותי דברים כמו מחירי הדלק, משכנתא, או טבלת הכנסות ו(בעיקר) הוצאות.

השנה אהיה בת 30. עם שערה לבנה ראשונה בגבה, זו שאם אתלוש יבואו 10 חברות להלוויה שלה. עם אותה חוצפה, אבל קצת יותר יכולת איפוק. עם קמט חדש במצח שכרגע אני מקווה שרק אני רואה. עם גבר שאני חולקת איתו חיים כבר שש שנים, וילדה שאני אוהבת עד כאב, עם כלב גדול ואחריות גדולה עוד יותר.
עם (או בעצם בלי) אבא שלא ראיתי כבר כמה שנים, עם אמא שגיליתי מחדש ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, עם אחות שתיכף מתגייסת ויש לה חבר ועיסוקים ולקים בחמישים צבעים, עם חברות טובות שמכירות אותי כמו את עצמן, ועם הערכה לדברים שבגיל 20 בכלל לא חשבתי עליהם:
לילות שלמים, עוזרת בית, מייק אפ איכותי, שנ"צ,זמן לעצמי...


אז לקראת גיל 30 -
אני חכמה יותר? אולי. מנוסה יותר? בטוח. אחראית יותר? אין ספק. יפה פחות? לא נראה לי.
בעשר השנים האחרונות פגשתי כמה אנשים שלמדו איתי בתיכון. הבנות נראות אותו הדבר, לעומת זאת הבנים מקריחים, התקמטו קצת, וחלקם גידלו כרס. מעניין אם המפרסמים מהבוטוקס פנו גם אליהם. או רק אלינו, הכביכול חסרות ביטחון, כביכול כמהות לשינוי,ורוב הזמן ניזונות מאידיאל יופי בלתי-אפשרי.
מפרסמים יקרים, גיל 30 זה לא גיל לבוטוקס,
מקסימום הגיל שאנחנו תוהות בו לגבי הטו-מאץ' בוטוקס של ניקול קידמן, שהייתה כל-כך מושלמת כשהיינו בנות 20.