סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 19 במרץ 2011

תקראו לי אגואיסטית

תקראו לי אגואיסטית.
אני אוהבת את שנ"צ יום שישי, את הפילאטיס שלי פעמיים בשבוע, את השקט שמשתרר בבית כשהיא כבר במיטה, את הזמן שלי לעצמי והזמן עם חברה טובה. אני אוהבת לישון לילות שלמים, להקיץ יקיצה טבעית ואוהבת לאכול שישי/שבת צהריים עם בעלי כשהקטנה ישנה בעגלה ויש שקט ואף אחד לא קורא גם אני גם אני.

אל תבינו לא נכון, היא מושלמת, וחוץ מכל הדברים שקשורים אלי אני אוהבת בערך מיליון דברים שקשורים אליה, אבל כרגע אני לא יכולה לחשוב על עוד אחד.
נראה שסביבנו זוגות זוגות כבר במירוץ לילד השני. לאן שאני לא מסתכלת אנשים שעד רגע היו קמים 3 פעמים בלילה (חלקם עדיין קמים 3 פעמים בלילה) כמהים כבר לתינוק חדש וריחני. אני שואלת את עצמי אם האנשים האלה הם סניליים, בעלי זיכרון סלקטיבי, מזוכיסטים או פשוט אלטרואיסטים.
אם להם לא אכפת להתחיל הכל מהתחלה. את ההנקה והלילות, את חוסר הוודאות וחוסר סדר-יום, את הבכי הלא מובן- אולי הוא רעב, אולי הוא עייף, אולי קר לו, אולי חם לו. את העצות של כל אדם שני ברחוב, וזה הולך בערך ככה: הוא נושם שם בפנים? (לא גברת, מנשא זה כלי לרצח ילדים בשנתם) לא קר לו בלי גרביים? היא לא רזה נורא? את מניקה? הוא כבר ישן לילות שלמים? וכהנה וכהנה נשמות טובות שחושבות שאנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל עצות מזרים.

לא מזמן מישהי פרסמה בפייסבוק כתבה על אמא שכתבה על 26 הדקות ביום שיש לה לעצמה. התגובות לא איחרו להגיע. תגובות של אמהות שמפנטזות על 26 דקות לעצמן ביום. שהיו מוכנות לעשות הכל בשביל שיהיו להן 26 הדקות האלו, שקינאו בה על הכמעט חצי שעה ביום שיש לה לעצמה. קראתי את התגובות ושאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? איפה הבעל בסיפור? איפה הן בסיפור? מתי הן הלכו לעצמן לאיבוד?
אני רוצה להגיד, שאם לא תדעו שמגיע לכן, אף אחד לא יילחם בשבילכן. אישית אני נשואה לגבר שחצי נשוי לעבודה שלו ועובד ימים כלילות ועדיין, חלקנו הכל מההתחלה. אם לא תתנו להם לקום בלילות, הם לא יקומו. אם לא תתנו להם לעזור עם הילד, הם לא יעזרו. אם לא תבקשי שיבוא מוקדם מהעבודה ערב בשבוע כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך, הוא כנראה לא יבוא.

אף אחד לא יגיש לכן את 26 הדקות שלכן ביום על מגש. אף אחד לא יפרגן לכן אותן רק בגלל שאתן כאלו מהממות. זה לא פוסט פמיניסיטי, זה פוסט שאומר ש-26 הדקות האלו זה כמו העלאת שכר: אם אתן לא תאמינו שמגיע לכן ואתן לא תדאגו לקבל אותן, אף אחד כנראה לא יחשוב שהן מגיעות לכם או לפחות לא ייצא מגדרו כדי להעניק לכן אותן.
אז כשאתן עושות ילד אחרי ילד אחרי ילד, תסבירו לי בבקשה איפה אתן בסיפור?
איפה הקפה עם חברה, ההליכה בפארק, השינה הרצופה? ולמה אתן מוכנות לוותר על כל אלה?

אולי אני עוף מוזר. הילד הבא שלי (טפו טפו) יגיע עוד כמה שנים. אז סבתא תצטרך לחכות, זה בסדר. כל עוד היא לא גרה לידי וזמינה לנהל שתי אמבטיות במקביל, זה בסדר לחכות שהקטנה תהיה מספיק גדולה כדי להתקלח לבד. כן, זה בסדר לחכות שהיא תהיה מספיק גדולה כדי לעזור עם החדש כשאבא עובד עד מאוחר.
בישראל כולם מביאים ילדים בהפרשים קטנים, אחד אחרי השני, לעולם שבו גן לילד אחד עולה 3000 ש"ח בחודש, משכנתא לא פחות, ולא התחלנו בכלל לדבר על חוגים. מעטים חושבים על המשמעויות הכלכליות, שלא לדבר על הזוגיות, שלא לדבר על העצמי.

בתפיסה שלי, אמא טובה זו אמא שטוב לה.
אז בא לי עוד קצת להיות מסוגלת לתת לו יד כשאחד מאיתנו מוביל את העגלה. בא לי עוד קצת לישון כפיות מבלי להתעורר אפופת שינה 3 פעמים בלילה. בא לי לשים לב לכל מילה חדשה שהיא אומרת, ולהיות רק שלה לעוד קצת. טוב לי ככה. ולכם?

יום שני, 7 במרץ 2011

10 הדקות הארוכות בחיי

בעשר הדקות הארוכות בחיי, נוכחתי בפעם השנייה (הראשונה הייתה הלידה) כמה פחד יכולה לזרוע תחושת חוסר אונים. הן היו ארוכות יותר מהנצח, מפחידות יותר מגיהנום, ואם נראה לכם שאני משתמשת בקלישאות עכשיו, סימן שאתם עדיין לא ממש מכירים אותי.

עשר הדקות הארוכות בחיי התרחשו ביום בו החלטתי להישאר עם רוני בבית, למרות שאני הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה שהיא צריכה לראות רופא. הן התרחשו ביום שבו האינטואיציה האימהית שלי היתה כל-כך חזקה, שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, אם יש דבר כזה מקום נכון וזמן נכון כשהילד שלך מתחיל לפרכס. במקרה הזה הגרסה שלי לבמקום הנכון בזמן הנכון היא תודה לאל שהייתי עם העיניים עליה ולא בשירותים או סתם בחדר אחר.

מסתבר שיש ילדים שמפרכסים כשהם מעלים חום. לרוני בכלל לא היה חום בשלושת הימים האחרונים, רק שיעול, ובלילה 38 חום שבגילאים האלה נחשב מאד גבולי ולא מרשים. אורי לא הבין למה אני נשארת בבית. גם אמא שלי לא ממש, אבל היא שתקה ותמכה. הרופאה דווקא אמרה שטוב שבאנו ושנמשיך לעקוב אבל שחררה הביתה.

עשר הדקות בין תחילת הפרכוסים להגעת הפרמדיקים היו עשר הדקות הארוכות בחיי. בין לבין התרוצצתי עם ילדה קטנה על הידיים, לא מגיבה, ללא טונוס שרירים, בוהה בחלל. התרוצצתי איתה על הידיים שלי, מצלצלת בדלתות של השכנים, לא מצליחה לזכור אם מד"א זה 100 או 101 (מאד מבלבל ברגעי לחץ) והתפללתי לאלוהים שהיא לא תפסיק לנשום. אני לא אדם דתי אבל לא היה לי הרבה יותר מזה לעשות.
עכשיו היא ישנה במיטה קטנה בבית-חולים גדול, ששומר עליה ועוקב שלא תפרכס שוב. היא נרדמה אחרי שהסבירה לאבא שלה בדיוק איזו חיה עושה מה ואיזו מו, ומחתה כנגד צמיד הפלסטיק הלבן שמעטר את ידה הקטנה. מסתבר שעלה לה החום בבת אחת, וזה מה שגרם לפרכוסים, וזה יכול לקרות שוב (אללאיסטור ולהקתו).


יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט על כמה חשוב להשגיח עליהם בכל רגע או ליהנות מהם בכל רגע או כמה חשוב שתדעו שאם ילד מפרכס מחום צריך להפשיט אותו ולעטוף במגבת רטובה ממים פושרים, אבל לא. בחרתי לספר לכם על עשר הדקות הארוכות בחיי, כי הזמן הוא מושג שמעסיק אותי הרבה. אני יכולה להישבע שלפני דקה וחצי סיימתי את התואר, אבל זה בעצם היה לפני 5 שנים. אני יכולה להישבע שהתחתנתי לא מזמן, אבל זה היה כבר לפני 4. רוני נולדה בערך לפני רגע, אבל היא כבר בת שנה ושמונה חודשים.
בפעם הבאה שאחכה עשר דקות לרופאה, בתור לסופר או רחמנא ליצלן בתחנת האוטובוס אני חושבת שזה ירגיש לי אחרת. הזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשלא, אבל כשמפחדים פחד אלוהים הוא בכלל לא זז.
אז שיעבור לאט מאחורי זו שרוצה לשמוע את כל המבצעים של הסופר-פארם, רק שימשיך לזוז.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

קריירה או אימהות? באוסטרליה לא צריך לבחור



כל אמא מתמודדת עם השאלה הזו שוב ושוב. בית או קריירה? להיות תלויה במשכורת של הבעל או להיות מפרנסת ולקבל בהכנעה את העובדה שתראי פחות את הילדים? החוק מאפשר למעסיק לתת לנו רק 10 ימי חופש בשנה, לגנים פרטיים יש בערך 20 ימי חופש בשנה, שלא לדבר על זה שבחודש אוגוסט הגננות נחות, ומי בדיוק אמור להיות עם הילדים?

לא קל, לא קל להיות אמא במדינת ישראל. כשגן בת"א עולה 3500 ש"ח בחודש ומשרה חלקית לא מכניסה הרבה יותר מזה, את שואלת את עצמך- מה יהיה? את מנהלת טבלת הכנסות והוצאות, משתדלת לא לחרוג מהתקציב בכל תחום אפילו שאתרי קופונים קורצים לך מכל פינה של כל דבר שאי פעם חשקת בו, מתקמצנת על בגדים לעצמך וקונה לקטנים, עושה שמיניות באוויר בכל פעם שהילד חולה כדי שהבוס לא יחמיץ פנים ששוב לא הגעת, וחיה במירוץ מטורף בין עבודה לבין הבית, במטלות שנראה שאף פעם לא יסתיימו.

אנחנו אוהבות אותם כל כך, אבל לא קל להיות אנחנו. לא קל להיות אמא שכל הזמן שקועה ברגשות אשמה, ולא מפאת מוצא פולני. אבל מה שעוד יותר לא קל זה לדעת, שלא בכל מקום זה ככה, ולמעשה במקומות אחרים זה אחרת לגמרי. מדינת ישראל מעודדת ילודה? של חרדים, אולי. כי 160 ש"ח לחודש מביטוח לאומי זה הרבה יותר יריקה מעידוד.
אז מה עושים? עוברים לאוסטרליה!

לא באמת, כי כמובן אין באוסטרליה מקום לכולנו ובכל זאת, מסתבר שדברים יכולים להיראות לגמרי אחרת.
אמהות באוסטרליה לא עובדות במשרה מלאה. הן עובדות במשרות חלקיות, אם בכלל, ובגנים יש אפשרות להכניס את הילד רק לחלק מהשבוע. חוגים לפעוטות מתקיימים בשעות הבוקר, כי האמהות עם הילדים בבית. ישנן משרות אמיתיות, תפקידים מקצועיים, שמוגדרים כמשרת אם ללא פרצופים (לעומת אצלנו- שמשרת אם לרוב פירושה טלמרקטינג לאמהות שלא מצאו שומדבר אחר ונאלצות להתפשר על תפקיד מחריד). הן יכולות להיות כלכלניות או אנליסטיות, עורכות דין או רואות חשבון, מהנדסות או מנהלות, במשרת אם. בלי פרצופים. להכניס שכר לא רע בכלל, ובשילוב ה-21 ימי חופש בשנה שהן זכאיות להם, הן אשכרה (ואני לא מרבה להשתמש במילה אשכרה) מצליחות לשלב בין קריירה לאימהות.

יש לי חברה שעשתה לשם רילוקיישן מטעם העבודה של בעלה. כשהיא מדברת אני מריירת. כשהיא מספרת על 18 השעות בשבוע שהיא עובדת, על זה שאין שם שום לחץ ואנשים לא צופרים לך גם אם נכנסת לצומת לכיוון הנסיעה הנגדי אלא מחכים בסבלנות שתתאפסי, על זה שבחודש אוגוסט הגן עובד ואמהות לא מוצאות את עצמן שוברות את הראש איפה ועם מי משאירים ילד במשך 3 שבועות (שלמים!) רצופים, אני מוצאת את עצמי מפנטזת על חיים בארץ הקנגרו. כי כשמדברים על שילוב קריירה ואמהות, נדמה לי לפעמים שאין אפשרות אחרת (חוץ משבדיה אולי, ידעתן שחופשת הלידה שם נמשכת שנתיים?!)