סה"כ צפיות בדף

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

דברים שרציתי לומר על המיליונים של יעל קרוב


לפני מס' ימים קראתי כתבה שהתפרסמה בגלובס על אישה בשם יעל קרוב. לא סתם אישה, סוג של סופר וומן. באמת, לא כל יום קוראים סיפורים כאלה, ובוודאי שלא על נשים. קראתי עד הסוף, בשקיקה, בניסיון להבין למה דווקא הכתבה הזו גררה כל כך הרבה טוקבקים, מאות, אפילו שהיא לא עסקה בגלעד שליט או מחירי הנדל"ן. תוך כדי קריאה הטוקבקים כבר לא עניינו אותי.

הרבה ביקורת נראתה ונשמעה על הסיפור שלה. אפשר להשמיע עוד ועוד, אבל החל מהרגע שסיימתי לקרוא את הכתבה הבנתי שהבחורה עלתה פה על משהו גאוני. שימו לב, היא לא מוותרת על כלום.כמה מאיתנו מספיקות לעשות את כל מה שהיא עושה? היא פשוט למדה לעשות מספיק כסף כדי שאחרים יעשו בשבילה דברים שמבזבזים זמן מיותר. בניגוד להרבה נשים שאני מכירה, היא לא הלכה ללמוד מקצוע שאין בו עתיד, לא נשארה עם בעל שלא אהבה באמת, לא תהתה אף פעם לאן יובילו אותה החיים. לבחורה הזו יש דרייב שלרוב הנשים שאני מכירה פשוט אין, יש לה תשוקה.

תשוקה זה אחד הרגשות הכי מדהימים בעיניי. לרצות משהו כל כך, לכמוה, לערוג. ושימו לב, יעל מבלה זמן איכות עם בעלה (והם מדברים, לא בוהים בטלויזיה יחד או מנהלים משא ומתן על ניהול משק בית), עם הילדים שלה. בניגוד אליי, היא לא מבזבזת זמן על נהיגה בפקקים וניסיונות להבין אם זו היא או ה-waze שהשתבשה עליו דעתו או להבין למה הרמקול של האייפון לא פועל דווקא כשהיא צריכה לעשות שיחה נורא חשובה מהאוטו. היא לא צריכה את כל אלה, ולא את הטובות של המתדלקים שבדיוק נורא הפרעת להם באמצע משהו חשוב, היא נוסעת במוניות. היא מקדישה 3 שעות בשבוע לכתיבה. כן כן, כתיבה. והיא מתאמנת, והיא לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

היא הייתה באותו מקום שרובנו- מעמד הביניים- זה עם הרכב, שני הילדים, המשכנתא והחלום על דירה בתל אביב או בית קטן במושב נמצאים. היא היתה במקומות יותר קשים מאלה שבהם רובנו נמצאים. והיא לא רואה בעיניים. היא לא רואה בעיניים.
אני חברה בכמה פורומים של אמהות. גם בפייסבוק, גם בתפוז, גם בעוד כמה מקומות. אחד הדברים שהכי מטרידים נשים זו הקריירה אחרי הלידה. מעסיקים שלא מוכנים להעסיק אמהות. היקפי שעות שלא מאפשרים לך לראות את הילד מלבד העברת מברשת בשיערו לפני השינה. השאלה איך אפשר לתמרן בין ילדים ניקיון בישול עבודה זוגיות ולקבל את הבעל בסוף היום עם חיוך אפילו שרק בא לך שיבוא שעה אחת קודם. אחת. כמה מאיתנו מתלוננות שה-5 קילו שלא יורדים מאז הלידה לא יירדו כי פשוט אין לנו זמן להתאמן. כמה זמן אנחנו מבזבזות על דברים שהיינו מתות שאחרים יעשו בשבילנו. מערכת תמיכה.
יעל בנתה סביבה בצורה יעילה ובלתי רגילה מערכת שמאפשרת לה להספיק הכל. או לפחות ככה היא מספרת.

אפשר להעביר המון ביקורת. לדבר על ספונטניות ורגש וחשיבותם. על המחיר. על בלת"מים. אפשר לומר שהיא לא אנושית, או שהיא מפסידה. אפשר מה שרוצים, תכלס.
אפשר גם להדליק ערוץ 10 ביום שני ולבהות במעושרות. אלו שכל הכסף שיש להן לא בדיוק הורווח בעבודת כפיים או עמל רב. אלו שמבזבזות הרבה זמן על שומדבר כמו רכישה ספונטנית של קאדילק ומסיבות ראוותניות בהשתתפות כל ההוז אנד הוז.
אפשר גם להסתכל רק בצלחת של עצמך.

בשורה תחתונה, אני חייבת להודות שאני די מעריצה אותה. היא מצאה את הנוסחה שעובדת בשבילה, והיא עושה את זה בענק. היא אמא, והיא אישה, והיא בוסית, והיא מצליחה, לא חסר לה כסף ואני מקווה שגם לא בריאות. והיה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה כי אולי גם לכן היא תתן קצת השראה. אני לא מאמינה בכל הממבו ג'מבו של חייך לעולם והעולם יחייך אליך חזרה. אני גם לא מאמינה שמרגע שהפכנו לאמהות נגזר עלינו לוותר על עצמנו בצורה שכובלת אותנו במשכורות מגוחכות במקרה הטוב או רדיפה בלתי פוסקת אחרי החיים. אני לא פמיניסטית, אבל אני אישה ואמא שחושבת לעצמה שתשוקות זה משהו שאסור לנו להתעלם ממנו. שכסף זו לא מילה גסה. שסטטוס משפחתי זה לא משהו שצריך להתנצל עליו. שזו לא בושה לבנות סביבך מערכת תמיכה שמאפשרת לך להגשים את החלומות שלך. שאם לא טוב לך איפה שאת נמצאת כדאי שתמצאי מקום שכן יהיה לך בו טוב. בעיניי, כל אחת מאיתנו יכולה ללמוד משהו מיעל. שיחקה אותה בענק.

יוצא לי הרבה לחשוב על הזמן שאני מזבזבזת. לשאול את עצמי למה אני לא מספיקה יותר. איך קרה ששוב נכנסתי למיטה בשעה מאוחרת כל כך. להבטיח לעצמי ששבוע הבא אני אמצא פעמיים בשבוע ללכת לפילאטיס ולא משנה באיזו שעה. זמן הוא מצרך נדיר ביותר. הוא חומק לנו מבלי האצבעות ולא בכדי אנחנו מתפעלים כל הזמן "כמה הוא גדל!!!". אולי כל אחד צריך למצוא לעצמו את נוסחת הקסם שלו כדי שנוכל למצות כל רגע ולהרגיש כמה הוא שווה. יצא לי קצת ממבו ג'מבו רוחניקי בסוף, אבל תסלחו לי השעה באמת נורא מאוחרת... ככה זה כשה-waze לא מודיע לך לעלות על הגשר בשעה הכי פקוקה של היום.

יום שבת, 27 באוגוסט 2011

למה אני צריכה ארון חדש?



מזה זמן מה אני מנסה לשכנע את אורי שאנחנו צריכים ארון בחדר של רוני. מזה זמן מה בגדול זה אומר מלפני שרוני נולדה, משהו כמו שלוש שנים אבל מי סופר. אורי טוען שאין צורך בארון נוסף. כישורי הדחיסה שלו עד כדי כך מוצלחים שהוא מסוגל לדחוס את מכשיר האדים, מפת השולחן ושלוש בובות פרווה באותו מדף בארון בממ"ד.
אפשר לומר שיש פה חוסר הסכמה בנוגע לארון אך בחיים כמו בחיים בדרך כלל מסתתר משהו עמוק יותר.
שטחי אחסון נותנים לי תחושת ביטחון. כל אחד והסטייה שלו. אני אוהבת שלדברים יש מקום. בלאגן מבלבל אותי. אני לא צוברת חפצים, וכל דבר שאין לי בו שימוש אני מייד מעבירה.
אורי, מבחינתו, גדל עם ארון בגודל חצי חדר בבית ההורים ולכן לא רק ששטחי אחסון לא גורמים לו תחושת ביטחון- להיפך.

ועוד דבר. מזה זמן מה אנחנו מדברים על לעבור דירה. כשקנינו את הדירה הנוכחית העיקרון המנחה היה כמה שפחות פקקים כדי שאורי יספיק לראות את רוני כמה שיותר. והנה, בגיל שנתיים שלה, כשאנחנו מדברים על מעבר דירה לאיזור איכותי יותר בו לא נפחד לשלוח את הילדה לגן עירייה, מסתבר שאני ואורי רוצים שני דברים שונים לגמרי. פחד הפקקים שלו נגוז. הוא רוצה בית עם גינה. אני מפחדת פחד מוות מנחשים. אני רוצה לגור במגדל, הוא מוכן להתפשר על פנטהאוז (!), אבל אני לא רוצה גבוה (טענתי שיש לי פחד גבהים אבל הוא טען שלא יכול להיות לי גם ביטחון מארונות, גם פוביה מנחשים וגם פחד גבהים). אני רוצה עיר, ועדיף כמה שיותר מרכזית, הוא רוצה שרוני תוכל להתרוצץ מתחת לבית במרחבים פתוחים.

אם תחשבו על זה לעומק, זוגיות זה דבר מופלא, נשגב מבינתנו לגמרי. שני אנשים עם תפיסות עולם מגובשות צריכים לחלוק חיים. הם צריכים לחלוק דירה, ילדים, שטחי אחסון, בעל חיים או שניים ומציאות. רוב הזוגות שאני מכירה תופסים את המציאות בצורה די שונה אחד מהשני. זה מעניין, זה מאתגר, וזה הרבה פעמים לא פשוט. הרבה זוגות פשוט חיים על אוטומט. החוכמה היא לא לאבד סבלנות, ולנסות להתחשב עד כמה שאפשר (אני בחיים לא אגור בצמוד קרקע). לראות אחד את השני, להקשיב, להכיל.

איפה נגור בסוף? אלוהים יודע. מעניין אם נקנה ארון לחדר של רוני לפני או אחרי שנעבור, אם בכלל. מעניין אם מחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות. אם אי פעם תהיה במדינה הזו תחבורה ציבורית נורמלית. אם נהיה מסוגלים באמת לעזוב את תל-אביב. אני זוכרת שפעם היה איזה אתר אינטרנט שמכרו בו חלקות על הירח, אולי זה יכול להיות פיתרון (קר שם? אני סובלת מקור). עד אז, מישהו יכול להמליץ על איזור טוב לגידול ילדים שהוא לא רחוק מתל-אביב וגם לא עולה הון תועפות? לא, כי אם לא תמליצו לי אני עלולה למצוא את עצמי עוברת לשוהם.

יום שלישי, 21 ביוני 2011

על 4 אמהות דיברה שחיית התינוקות



שחיית תינוקות זה מה זה כיף. באמת, כמעט שעה של עונג צרוף בד"כ, הילדים משפריצים לך לתוך העיניים, המדריכה שרה בקולי קולות+זיופים, חוזרים הביתה סחוטים אך מרוצים. במובן מסוים, הבריכה היא מיקרוקוסמוס, או סוג של מעבדת מחקר. אם עוקבים מקרוב ובזהירות (טוב נו, גם אם לא, פשוט אי אפשר להתחמק מהן) אפשר לזהות כמה זנים מאד מיוחדים של אמהות.

הראשונה- זו שיודעת.
זו שיודעת, מגיעה בד"כ עם הקטנה לבריכה. היא יודעת יותר טוב מהילדה מה הילדה רוצה ולא רוצה לעשות. למעשה, היא יודעת טוב יותר מכל אחד. עד כדי כך, שאם בעלה פעם אחת מצליח לצאת בשעה נורמלית מהעבודה ולהיכנס למים עם הילדה זה נראה בערך ככה:
"מאמי, לא ככה. מאמי, שים אותה על המגלשה"

"אבל היא רוצה אותך"
"היא לא רוצה אותי, היא בוכה כי היא רוצה על המגלשה"
"אבל היא מפחדת מהמגלשה"
"מאמי, היא לא מפחדת, שים אותה"
"אבל כשאני שם אותה היא בוכה"
"מאמי, שים אותה נו"
הילדה כמובן במהלך הדיאלוג ולאורך כל השיעור עצמו מביעה חוסר שביעות רצון מתמשך. השיעור מתנהל תוך קריאות תוכחה רמות של האמא לאבא במים, והיות וגברים כידוע מתקשים לבצע שתי פעולות במקביל, ניסיון כלשהו מצידו של האבא להנות מהשיעור אינו אפשרי או רלוונטי. 
למעשה, הילדה מביעה את אותו חוסר שביעות רצון כשאמא במים אבל לאמא זה לא משנה, כי היא כאמור יודעת. הכי טוב.

2. המצלמת
המצלמת היא סוג אחר של קול קורא. היא שולחת את אבא, את סבתא, את מי שמתנדב למים עם הילד ועוסקת בצילום בתאורה בלתי אפשרית בזוויות לא רלוונטיות. מכיוון שגם התאורה וגם הזוויות מתנכלים לה, היא מבלה את השיעור בקריאות רמות לעבר המים "חמודי, תסתכל על המצלמה. מאמי, תתקרב נו. חמודי, תחייך. אויש, אני לא יכולה לצלם ככה כשהוא משפריץ. חמודי, איפה כדור? מאמי, תביא לו כדור". במקביל, 8 ילדים + 8 הורים במים מנסים לשיר "קווה קווה צפרדע ירוקה" ובמקביל לשאת תפילה חרישית שתסתום כבר המנוולת.

3. המתעקשת
המתעקשת לרוב נמצאת במים עם ילד בין גיל שנתיים לשלוש, הגיל שבו הם או מאד רוצים או לא רוצים בשום פנים ואופן או רוצים ולא רוצים במקביל. אבל, רצון או העדר רצון לא יעמדו בדרכה של האם המתעקשת. הילדה בוכה במנהרה? לא נורא, נכניס אותה עוד פעם, היא תתרגל. הילדה נחנקת בצלילה? נו, פעם הבאה היא תסגור את הפה. לצופה מהצד זה נראה בד"כ ככה:
אמא: "חמודה שלי, את רוצה לרוץ על המזרון"?
ילדה: לא רוצה.
אמא: "תעלי על זה, אל תפחדי, תעלי, הנה אני מעלה אותך"
ילדה: אאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההההההה

4. העוקפת
העוקפת, כשמה כן היא, לא רואה בעיניים. ילדים אחרים? קטן עליה. הורים אחרים? נו באמת. אם יש תור היא הראשונה בתור, אם יש סיבוב חוזר היא לא מחכה שכולם ישלימו את הראשון, אם צריך לשמור על סדר היא מחליטה על סדר עולמי חדש, ורק תנסו לעצור אותה. איך זה נשמע?
טוב, הפעם זה לא נשמע. כי היא לא מבקשת, היא נדחפת.

ככה לקראת הסוף, אם אתם שואלים את עצמכם איך זה שאבות כמעט לא הוזכרו כאן ובהחלט לא הושמצו הסיבה היא פשוטה: גברים באים לבריכה כדי להנות עם הילדים. הם משפריצים, הם מושפרצים, הם מרימים, הם מצלילים, לפעמים הם אפילו מעיזים לשיר. כיף להם לגמרי, כל עוד שאמא לא בסביבה לנזוף.

יום רביעי, 18 במאי 2011

מין אמא שכזו


אני האמא שחלפת על פניה אתמול. זו שבגיל שנתיים עדיין תופסת טלויזיה, במבה ומרשמלו כדברים שכדאי להרחיק. זו שלא מבינה למה בגן צריכה להיות עוגה כל בוקר. זו ששואלת את עצמה איך יכול להיות שבפורום של 1200 אמהות יש יותר מדי אמהות שמקללות ליד הילדים שלהן ולא מבינות מה לא בסדר בזה. אני זו שלא מבינה למה צריך להביא חטיפים לגינה. אני זו שלא מבינה מי ההורים שמשרישים לילדים שלהם הרגל מגיל אפס לאכול מול הטלויזיה. זו שלא מבינה מאיפה מגיע כל הלחץ על אמהות להניק בכל מחיר.

מין אמא שכזו.
לאחרונה אני חושבת לעצמי, מה זה בכלל עוזר שאני כזו? הרי בגן הם נחשפים להכל. אני יכולה להיות בדיוק כמו שאני רוצה להיות, אבל אמהות אחרות הן אחרות לגמרי. הן לוקחות את הילדים להופעה של יובל המבולבל, הן קונות כל מה שהילד רוצה בסופר העיקר שלא יעשה בושות, הן מפצחות גרעינים בגינה ומפזרות מגבונים על הרצפה כאילו האדמה תבלע אותם במקום שיונים ייחנקו מהם.

מין אמא שכזו.
הרבה אמהות שאני מכירה קוראות את הפוסטים שלי ולא מבינות מה אני רוצה. הרבה אמהות שקוראות מה אני כותבת חושבות שאני נאיבית. הרבה אמהות לא מסתכלות על הלוח שהגננת כתבה בו מה אכלו היום, שולחות את הילדים לגן עם ג'אנק לחלק לכל הילדים ושוקו בבקבוק, נמנעות מעימותים עם הילד בכל מחיר.
והן לא מבינות אותי, והן לא חושבות כמוני, וזה בסדר גמור, כי מותר לי להיות שונה.

אפשר להגיד שזה לגדל ילד בצמר-גפן. לחפש גן שלא יהיו בו 2 מטפלות על 25 ילדים. לראות גן ועוד גן ולפסול על דברים שלכאורה אמהות אחרות לא שמות לב אליהם בכלל. להתאהב בגננת רק כדי לגלות שכל ההורים האלה שרשמו כבר ילד שני לגן של הבת שלי פשוט לא מייחסים חשיבות לדברים כמו תחלופה גבוהה של סייעות ללא שום עדכון להורים בנושא. להתקשר לגננת של שנה הבאה 3 חודשים אחרי שנרשמנו ולשאול אותה אם הסייעת החדשה כבר התחילה, כמה ילדים כבר נרשמו, מה הגילאים. להשתדל לא לצעוק ליד הגמדה, אפילו על הטיפש שחוסם לי את הדרך עם הג'יפ שלו על המדרכה על הבוקר כשאני ממש ממהרת, אפילו על הנציגים הארורים של 012.

כזו אני. אתן אחרות. כל אחת אחרת, בעצם.
אני חרדה מהפקות ימי הולדת, חושבת שרינת גבאי היא אחד היצורים ה-%#;^%$#  ביותר שיצא לי לראות, לא נותנת חטיפים ולא שוקולד בינתיים (והיא אוכלת הכל, מה אתם יודעים? מצד אחד יכול להיות שבגלל זה זו לא חוכמה, מצד שני יכול להיות שהיא אוכלת הכל כי לא נחשפה לשטויות), לא יודעת להשתמש במיקסר (שלא לדבר על המג'ימיקס), מתבאסת כשהגננת מספרת בחדווה שהיום שתו בגן לימונדה, כשאני לא ישנה מספיק אני לא ממש סימפטית, לעולם לא תמצאו אצלי בבית שום דגם של קרוקס, ולא תמצאו אצלי DVD אחד לילדים. בינתיים. דברו איתי בילד השני :)

אני מקבלת את זה שאמהות אחרות הן אחרת, כל חברה שלי מתנהגת קצת אחרת עם הילדים שלה, וזה נפלא כי אנחנו לומדות הרבה אחת מהשניה. ובכל זאת, לאמא שישבה בדיאדה והציעה לבת שלי את אחת העוגיות הכי מלאות סוכר שראיתי אי פעם, את לא באמת צריכה להציע דברי מתיקה או כל אוכל שהוא לילד כשאמא שלו בסביבה. את יכולה לשאול את האמא, במיוחד שאמרתי לך שלא צריך. תהיו מה שבא לכן להיות, גדלו איך שבא לכן לגדל, אף אחד חוץ ממני כנראה לא חושב שטלויזיה היא אבי כל רע, אבל אני חושבת ככה וזה גם בסדר. כזו אני, מין אמא שכזו.

יום חמישי, 28 באפריל 2011

הקלות הבלתי נסבלת של דיכוי אמהות צעירות

בפוסט הזה לא ידובר על דיכוי נשים, על אפליית אמהות או על כוחה המסרס של תעשיית עקבי הסטילטו. אני לא מתכוונת לבכות על מר גורלנו או על מחירי הדלק, הגנים והדירות. לא לא, אני מדברת על דיכוי מסוג אחר לגמרי. דיכויים של "אלה שיודעים".

נדמה כי בכל יום ותחת כל עץ רענן צומחת לה לאחרונה יועצת שינה. בין אם קוראים לה פזית או ירגזית, היא מאד מוסמכת, כותבת בפורום זה או אחר, מייעצת בדפי פייסבוק שונים, ובעיקר מלחיצה אימהות עד כדי שהן עשויות לצבור עוד יותר רגשות אשמה מאלה שבאמתחתן הכבדה מנשוא.
אבל לא רק יועצות שינה. יש יועצות שינה ויועצות גמילה וסופר נני וסופר דדי ושוגר דדי ודדי צוקר ו............

להיות אמא זה מבלבל. נולד תינוק ראשון, את צופה באחות מחתלת ומלבישה אותו בתינוקיה, שלא לדבר על רוחצת, וחושבת לעצמך- לא, לא נראה לי שבבית אני באמת אצליח לעשות את זה. את חוזרת הביתה, משניים הפכתם לשלושה, השלישי הוא יותר מכל מה שאי פעם דמיינת. יותר מרגש, יותר ממלא, יותר מתסכל, יותר מבלבל, יותר. פתאום יש לך המון שאלות, ובמעט הזמן שיש לך כשהוא ישן את קוראת.

אני קראתי המון. בהריון קראתי את הכחול של הלוחשת, אחרי שילדתי קראתי אותו עוד 3 פעמים בערך, שרצתי בשני פורומים במקביל, מלאה שאלות כרימון, ובעיקר ספקות. להרדים על הידיים זה בסדר? מה אם היא תצטרך להיות בסלקל יותר מ-45 דקות? עד מתי זה נכון להאכיל בלילה? כמה זה טעימות ואיך מרסקים עוף?
קראתי שאלות של אמהות מחוסרות שינה, מלאות ספקות, טרודות, מחפשות תשובות. וקראתי תשובות.

קראתי תשובות של יועצות שינה שפיתחו "שיטה" שמרוב שהיא מתוחכמת הן יכולות רק לומר לך בגדול שיצרת תלות מאד מסוכנת בין הרדמה לציצי/מוצץ/דובי/שיר/ריקוד עם קווקזי ושרק בעזרת שיטת ה-10 שלבים שהן פיתחו תוכלי להפר את התלות ולישון בשקט בלילה. קראתי תשובות של יועצות הנקה (וגם פגשתי אחת) שללא ספק משוכנעות בזה שחלב פרה הוא מקור כל החולי בעולם. ככל שקראתי יותר הטלתי ספק בעצמי יותר, עד שהקטנה קצת גדלה והתחלתי להאמין בעצמי ולזהות את התשובות השבלוניות האלו בפורומים.

אני קוראת מדי יום על אמהות שלא יודעות להגיד לא ויועצים שמוכנים לקחת המון כסף כדי ללמד אותן, אמהות שלא יודעות איך לגמול מחיתולים וחברות חיתולים שמסבירות שלא מומלץ לדחוק בילד, אמהות שלא יודעות איך לעזור לילד להתחיל לזחול/להתיישב/להתהפך/לא לדפוק את הראש בפינה של השולחן ויועצות התפתחות שמסבירות למה בשום פנים ואופן אסור להושיב אותם לפני שהם מתיישבים לבד.

אני לא אומרת שלא תתייעצו. אני בעד להתייעץ. תתייעצו, תשאלו, תקראו ותבחרו. תבחרו מה מתאים לכן, תבחרו מה מתאים לילד שלכן, ואם אתן זקוקות לייעוץ בתשלום תבחרו את האדם המתאים שהגישה שלו תואמת את הגישה שלכן. תקשיבו לתחושת הבטן שלכם ואם מייעצים לכן משהו לא נכון, תשאלו מישהו אחר.

אנחנו יודעות גם כשאנחנו חושבות שאנחנו לא יודעות, תחושות הבטן שלנו חזקות יותר מהכל. אל תתנו לאף אחת לתסכל אתכן, כי את מה שאתן עושות אתן כנראה עושות נכון, ויותר מכולם אתן יודעות מה נכון לילד שלכם. היום בסופר רוני ביקשה לחם לחם לחם לחם לחם ואני הייתי בתור לבשר. הסברתי לה שהיא צריכה להמתין בסבלנות ואז אישה מאד נחמדה (באמת) הציעה לה חתיכת לחם (אחרי שהיא שמעה אותי מסבירה לרוני שעוד מעט נלך למאפיה ועכשיו צריך להמתין בסבלנות) ואמרה לקצבית - איך אפשר לסרב לילד שמבקש לחם?
אפשר, חמודה. אמא יכולה הכל.

יום חמישי, 7 באפריל 2011

כשאת אומרת דה למה את מתכוונת?

רוני התחילה לדבר מוקדם. היום בגיל שנה ותשע היא מדברת כמו ילדה בת 3 עם שאלות משונות, הבעות דיעה, בדיחות מצחיקות והעלאת זכרונות (כן כן). ובכל זאת, משהו אחד נדבק בה מתחילת הדיבור ועד לפני יומיים- המילה "דה".
סיפורנו מתחיל בעובדה שהמילה הראשונה של רוני הייתה תודה.
לא אבא, לא אמא, לא אור. תודה. מהר מאד היא החליטה שבמקום "כן" אומרים דה.
היא לא גדלה בבית רוסי, לא עם מטפלת רוסיה, ובגדול זו פשוט היתה מילה שהיא המציאה לעצמה, וסחבה אותה משהו כמו שנה שלמה.כמה ניסינו לתקן אותה, ללמד אותה, לשכנע אותה לומר "כן"....
כמה פעמים מצאתי את עצמי מסבירה לאחרים שזו הדרך שלה לומר כן, שזה התחיל מתודה וכו' וכו' וכל הזמן הזה אני שואלת את עצמי- הילדה יודעת להגיד אוטובוס ובלונדיני, לדקלם את אצבע לאצבע נחבר, איך זה שהיא לא יודעת להגיד כן!?

במפתיע, בסופו של דבר השינוי התרחש בערך ביום וחצי.
זה התחיל מזה שהסברתי לה שאין מילה כזו דה והמשיך מזה שבכל פעם שהיא אמרה דה שאלתי "לא?" והיא תיקנה אותי ואמרה "כן!". וזה מה שתיקן. מהרגע הזה היא הפסיקה לחלוטין את השימוש במילה דה.
עם נפילת שלטון ה"דה" נפל לי גם אסימון ענקי (יכול להיות שיש עכשיו קוראים לבלוג הזה שלא יודעים מה זה אסימון? לא, נכון?) וחלוד. רוני רצתה שיבינו אותה. כל עוד שהבנו ש"דה" זה כן לא היתה שום מוטיבציה לשינוי, אבל ברגע שהיא הרגישה שלא מבינים אותה היא עשתה את האדפטציה ולמדה לדבר כך שיבינו אותה.
ומה איתנו?

כולנו כמהים להבנה. את בחופשת לידה, קמת 5 פעמים בלילה טוב, חיתלת הנקת ניגבת חיבקת נישקת טיילת במשך יום שלם ואז הוא חוזר מהעבודה. את רוצה שייקח אותה קצת, שתוכלי להתקלח, קצת זמן לעצמך. הוא חושב- היא בחופשה, בבית כל היום, הרגע חזרתי מיום ארוך בעבודה, צריך קצת שקט.... את חושבת- יום שלם אני עם הילדה, הוא לא יכול להיות איתה גם קצת?..... והרי זה ממשיך הרבה אחרי חופשת הלידה.

אנחנו רוצות שהם יבינו אותנו. הם רוצים שאנחנו נבין אותם. לפעמים, בלי להודות בזה, כל אחד מאיתנו רואה רק את עצמו. לפעמים אנחנו כל כך כמהים להבנה והכלה שלא מנסים בכלל להבין את הצד השני. איך יכול להיות שהוא רואה מכבי דווקא כשאנחנו בחופשה? איך יכול להיות שחשוב לה שמה שהיא ביקשה יקרה בדיוק באותו רגע? למה אני לא יכול לנגן עכשיו בגיטרה? למה אני לא יכולה לחזור הביתה מקפה עם חברה ולמצוא גרסה מרוככת יותר של סדום ועמורה?

לא קל.
שנה שלמה שהילדה שלי אמרה דה, וכולנו הבנו אותה. הסברנו למי שלא הבין. נתנו לה להרגיש שאנחנו מבינים גם אם היא מדברת בשפה רק שלה.
30 שנה אני מסתובבת לי בעולם, והחיים שלי מלאים רגעים שבהם אני בטוחה שאף אחד לא מבין אותי, אפילו שאני דוברת עברית פשוטה. כולנו מסתובבים בעולם כמהים להבנה . שיבין מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד. שאבין מה היא רוצה לפני שהיא מתעצבנת. איך הוא לא מבין כמה זה חשוב לי? מה בכלל היא רוצה ולמה היא לא יכולה לבקש במפורש? הרי אחד התירוצים הנפוצים לבגידה הוא "סוף סוף הרגשתי שמישהי מבינה אותי".
לפעמים אני חושבת שהכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם היינו מבינים זה את זה. מצד שני, לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. או אי פעם.
דה?

יום שבת, 19 במרץ 2011

תקראו לי אגואיסטית

תקראו לי אגואיסטית.
אני אוהבת את שנ"צ יום שישי, את הפילאטיס שלי פעמיים בשבוע, את השקט שמשתרר בבית כשהיא כבר במיטה, את הזמן שלי לעצמי והזמן עם חברה טובה. אני אוהבת לישון לילות שלמים, להקיץ יקיצה טבעית ואוהבת לאכול שישי/שבת צהריים עם בעלי כשהקטנה ישנה בעגלה ויש שקט ואף אחד לא קורא גם אני גם אני.

אל תבינו לא נכון, היא מושלמת, וחוץ מכל הדברים שקשורים אלי אני אוהבת בערך מיליון דברים שקשורים אליה, אבל כרגע אני לא יכולה לחשוב על עוד אחד.
נראה שסביבנו זוגות זוגות כבר במירוץ לילד השני. לאן שאני לא מסתכלת אנשים שעד רגע היו קמים 3 פעמים בלילה (חלקם עדיין קמים 3 פעמים בלילה) כמהים כבר לתינוק חדש וריחני. אני שואלת את עצמי אם האנשים האלה הם סניליים, בעלי זיכרון סלקטיבי, מזוכיסטים או פשוט אלטרואיסטים.
אם להם לא אכפת להתחיל הכל מהתחלה. את ההנקה והלילות, את חוסר הוודאות וחוסר סדר-יום, את הבכי הלא מובן- אולי הוא רעב, אולי הוא עייף, אולי קר לו, אולי חם לו. את העצות של כל אדם שני ברחוב, וזה הולך בערך ככה: הוא נושם שם בפנים? (לא גברת, מנשא זה כלי לרצח ילדים בשנתם) לא קר לו בלי גרביים? היא לא רזה נורא? את מניקה? הוא כבר ישן לילות שלמים? וכהנה וכהנה נשמות טובות שחושבות שאנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל עצות מזרים.

לא מזמן מישהי פרסמה בפייסבוק כתבה על אמא שכתבה על 26 הדקות ביום שיש לה לעצמה. התגובות לא איחרו להגיע. תגובות של אמהות שמפנטזות על 26 דקות לעצמן ביום. שהיו מוכנות לעשות הכל בשביל שיהיו להן 26 הדקות האלו, שקינאו בה על הכמעט חצי שעה ביום שיש לה לעצמה. קראתי את התגובות ושאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? איפה הבעל בסיפור? איפה הן בסיפור? מתי הן הלכו לעצמן לאיבוד?
אני רוצה להגיד, שאם לא תדעו שמגיע לכן, אף אחד לא יילחם בשבילכן. אישית אני נשואה לגבר שחצי נשוי לעבודה שלו ועובד ימים כלילות ועדיין, חלקנו הכל מההתחלה. אם לא תתנו להם לקום בלילות, הם לא יקומו. אם לא תתנו להם לעזור עם הילד, הם לא יעזרו. אם לא תבקשי שיבוא מוקדם מהעבודה ערב בשבוע כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך, הוא כנראה לא יבוא.

אף אחד לא יגיש לכן את 26 הדקות שלכן ביום על מגש. אף אחד לא יפרגן לכן אותן רק בגלל שאתן כאלו מהממות. זה לא פוסט פמיניסיטי, זה פוסט שאומר ש-26 הדקות האלו זה כמו העלאת שכר: אם אתן לא תאמינו שמגיע לכן ואתן לא תדאגו לקבל אותן, אף אחד כנראה לא יחשוב שהן מגיעות לכם או לפחות לא ייצא מגדרו כדי להעניק לכן אותן.
אז כשאתן עושות ילד אחרי ילד אחרי ילד, תסבירו לי בבקשה איפה אתן בסיפור?
איפה הקפה עם חברה, ההליכה בפארק, השינה הרצופה? ולמה אתן מוכנות לוותר על כל אלה?

אולי אני עוף מוזר. הילד הבא שלי (טפו טפו) יגיע עוד כמה שנים. אז סבתא תצטרך לחכות, זה בסדר. כל עוד היא לא גרה לידי וזמינה לנהל שתי אמבטיות במקביל, זה בסדר לחכות שהקטנה תהיה מספיק גדולה כדי להתקלח לבד. כן, זה בסדר לחכות שהיא תהיה מספיק גדולה כדי לעזור עם החדש כשאבא עובד עד מאוחר.
בישראל כולם מביאים ילדים בהפרשים קטנים, אחד אחרי השני, לעולם שבו גן לילד אחד עולה 3000 ש"ח בחודש, משכנתא לא פחות, ולא התחלנו בכלל לדבר על חוגים. מעטים חושבים על המשמעויות הכלכליות, שלא לדבר על הזוגיות, שלא לדבר על העצמי.

בתפיסה שלי, אמא טובה זו אמא שטוב לה.
אז בא לי עוד קצת להיות מסוגלת לתת לו יד כשאחד מאיתנו מוביל את העגלה. בא לי עוד קצת לישון כפיות מבלי להתעורר אפופת שינה 3 פעמים בלילה. בא לי לשים לב לכל מילה חדשה שהיא אומרת, ולהיות רק שלה לעוד קצת. טוב לי ככה. ולכם?

יום שני, 7 במרץ 2011

10 הדקות הארוכות בחיי

בעשר הדקות הארוכות בחיי, נוכחתי בפעם השנייה (הראשונה הייתה הלידה) כמה פחד יכולה לזרוע תחושת חוסר אונים. הן היו ארוכות יותר מהנצח, מפחידות יותר מגיהנום, ואם נראה לכם שאני משתמשת בקלישאות עכשיו, סימן שאתם עדיין לא ממש מכירים אותי.

עשר הדקות הארוכות בחיי התרחשו ביום בו החלטתי להישאר עם רוני בבית, למרות שאני הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה שהיא צריכה לראות רופא. הן התרחשו ביום שבו האינטואיציה האימהית שלי היתה כל-כך חזקה, שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, אם יש דבר כזה מקום נכון וזמן נכון כשהילד שלך מתחיל לפרכס. במקרה הזה הגרסה שלי לבמקום הנכון בזמן הנכון היא תודה לאל שהייתי עם העיניים עליה ולא בשירותים או סתם בחדר אחר.

מסתבר שיש ילדים שמפרכסים כשהם מעלים חום. לרוני בכלל לא היה חום בשלושת הימים האחרונים, רק שיעול, ובלילה 38 חום שבגילאים האלה נחשב מאד גבולי ולא מרשים. אורי לא הבין למה אני נשארת בבית. גם אמא שלי לא ממש, אבל היא שתקה ותמכה. הרופאה דווקא אמרה שטוב שבאנו ושנמשיך לעקוב אבל שחררה הביתה.

עשר הדקות בין תחילת הפרכוסים להגעת הפרמדיקים היו עשר הדקות הארוכות בחיי. בין לבין התרוצצתי עם ילדה קטנה על הידיים, לא מגיבה, ללא טונוס שרירים, בוהה בחלל. התרוצצתי איתה על הידיים שלי, מצלצלת בדלתות של השכנים, לא מצליחה לזכור אם מד"א זה 100 או 101 (מאד מבלבל ברגעי לחץ) והתפללתי לאלוהים שהיא לא תפסיק לנשום. אני לא אדם דתי אבל לא היה לי הרבה יותר מזה לעשות.
עכשיו היא ישנה במיטה קטנה בבית-חולים גדול, ששומר עליה ועוקב שלא תפרכס שוב. היא נרדמה אחרי שהסבירה לאבא שלה בדיוק איזו חיה עושה מה ואיזו מו, ומחתה כנגד צמיד הפלסטיק הלבן שמעטר את ידה הקטנה. מסתבר שעלה לה החום בבת אחת, וזה מה שגרם לפרכוסים, וזה יכול לקרות שוב (אללאיסטור ולהקתו).


יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט על כמה חשוב להשגיח עליהם בכל רגע או ליהנות מהם בכל רגע או כמה חשוב שתדעו שאם ילד מפרכס מחום צריך להפשיט אותו ולעטוף במגבת רטובה ממים פושרים, אבל לא. בחרתי לספר לכם על עשר הדקות הארוכות בחיי, כי הזמן הוא מושג שמעסיק אותי הרבה. אני יכולה להישבע שלפני דקה וחצי סיימתי את התואר, אבל זה בעצם היה לפני 5 שנים. אני יכולה להישבע שהתחתנתי לא מזמן, אבל זה היה כבר לפני 4. רוני נולדה בערך לפני רגע, אבל היא כבר בת שנה ושמונה חודשים.
בפעם הבאה שאחכה עשר דקות לרופאה, בתור לסופר או רחמנא ליצלן בתחנת האוטובוס אני חושבת שזה ירגיש לי אחרת. הזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשלא, אבל כשמפחדים פחד אלוהים הוא בכלל לא זז.
אז שיעבור לאט מאחורי זו שרוצה לשמוע את כל המבצעים של הסופר-פארם, רק שימשיך לזוז.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

קריירה או אימהות? באוסטרליה לא צריך לבחור



כל אמא מתמודדת עם השאלה הזו שוב ושוב. בית או קריירה? להיות תלויה במשכורת של הבעל או להיות מפרנסת ולקבל בהכנעה את העובדה שתראי פחות את הילדים? החוק מאפשר למעסיק לתת לנו רק 10 ימי חופש בשנה, לגנים פרטיים יש בערך 20 ימי חופש בשנה, שלא לדבר על זה שבחודש אוגוסט הגננות נחות, ומי בדיוק אמור להיות עם הילדים?

לא קל, לא קל להיות אמא במדינת ישראל. כשגן בת"א עולה 3500 ש"ח בחודש ומשרה חלקית לא מכניסה הרבה יותר מזה, את שואלת את עצמך- מה יהיה? את מנהלת טבלת הכנסות והוצאות, משתדלת לא לחרוג מהתקציב בכל תחום אפילו שאתרי קופונים קורצים לך מכל פינה של כל דבר שאי פעם חשקת בו, מתקמצנת על בגדים לעצמך וקונה לקטנים, עושה שמיניות באוויר בכל פעם שהילד חולה כדי שהבוס לא יחמיץ פנים ששוב לא הגעת, וחיה במירוץ מטורף בין עבודה לבין הבית, במטלות שנראה שאף פעם לא יסתיימו.

אנחנו אוהבות אותם כל כך, אבל לא קל להיות אנחנו. לא קל להיות אמא שכל הזמן שקועה ברגשות אשמה, ולא מפאת מוצא פולני. אבל מה שעוד יותר לא קל זה לדעת, שלא בכל מקום זה ככה, ולמעשה במקומות אחרים זה אחרת לגמרי. מדינת ישראל מעודדת ילודה? של חרדים, אולי. כי 160 ש"ח לחודש מביטוח לאומי זה הרבה יותר יריקה מעידוד.
אז מה עושים? עוברים לאוסטרליה!

לא באמת, כי כמובן אין באוסטרליה מקום לכולנו ובכל זאת, מסתבר שדברים יכולים להיראות לגמרי אחרת.
אמהות באוסטרליה לא עובדות במשרה מלאה. הן עובדות במשרות חלקיות, אם בכלל, ובגנים יש אפשרות להכניס את הילד רק לחלק מהשבוע. חוגים לפעוטות מתקיימים בשעות הבוקר, כי האמהות עם הילדים בבית. ישנן משרות אמיתיות, תפקידים מקצועיים, שמוגדרים כמשרת אם ללא פרצופים (לעומת אצלנו- שמשרת אם לרוב פירושה טלמרקטינג לאמהות שלא מצאו שומדבר אחר ונאלצות להתפשר על תפקיד מחריד). הן יכולות להיות כלכלניות או אנליסטיות, עורכות דין או רואות חשבון, מהנדסות או מנהלות, במשרת אם. בלי פרצופים. להכניס שכר לא רע בכלל, ובשילוב ה-21 ימי חופש בשנה שהן זכאיות להם, הן אשכרה (ואני לא מרבה להשתמש במילה אשכרה) מצליחות לשלב בין קריירה לאימהות.

יש לי חברה שעשתה לשם רילוקיישן מטעם העבודה של בעלה. כשהיא מדברת אני מריירת. כשהיא מספרת על 18 השעות בשבוע שהיא עובדת, על זה שאין שם שום לחץ ואנשים לא צופרים לך גם אם נכנסת לצומת לכיוון הנסיעה הנגדי אלא מחכים בסבלנות שתתאפסי, על זה שבחודש אוגוסט הגן עובד ואמהות לא מוצאות את עצמן שוברות את הראש איפה ועם מי משאירים ילד במשך 3 שבועות (שלמים!) רצופים, אני מוצאת את עצמי מפנטזת על חיים בארץ הקנגרו. כי כשמדברים על שילוב קריירה ואמהות, נדמה לי לפעמים שאין אפשרות אחרת (חוץ משבדיה אולי, ידעתן שחופשת הלידה שם נמשכת שנתיים?!)

יום שבת, 19 בפברואר 2011

זכרונות או לא להיות


הזיכרון שלי הוא סלקטיבי בצורה מאד משונה. אני זוכרת שמות של מועמדים שדיברתי איתם לפני 3 שנים ולא זוכרת מה לבשתי אתמול. אני זוכרת מה לבשתי לדייט הראשון שלי עם אורי ולא מתי רוני התחילה להתהפך. אני זוכרת דברים שאין לי שום שימוש בהם ושוכחת דברים שהייתי רוצה לזכור. נורא הצחיק אותי כשבשיחת משוב בתפקיד הקודם שלי הבוסית אמרה "אחת התכונות הכי חזקות אצלך זה הזיכרון" כאילו שזיכרון זה תכונה וכאילו שלזכור שמות של מועמדים ומי טיפל בהם מתי זה באמת דבר מאד חשוב.

נסעתי היום לבדי באוטו בשכונה שגדלתי בה. השכונה שסבא וסבתא שלי גידלו אותי בה, והיום הם אינם עוד, ואחותי שקטנה ממני ב-13 שנה לא הכירה חצי ממי שהם היו באמת. השכונה בה חטפתי פעם מכות ביסודי כי חשבו שאני ילדה מעצבנת אחת שקראו לה ביאנקה, ולא הסכימו להאמין לי שהשם המוזר שלי הוא דווקא אחר. שם למדתי ביסודי ובחטיבה, שם העברתי את ימי ההולדת שלי בחודש הכי גרוע (אוגוסט, אלא מה, בלב החופש הגדול), אחד מהם שזכור לי במיוחד כי אף אחד או כמעט אף אחד לא בא. אני זוכרת את אמא שלי מתקשרת לאמהות האחרות שאמרו שזו בחופשה אצל הדוד וההיא נסעה לחו"ל ואני, עלובה כמו אביה, נשארתי לבד.
אני זוכרת שפעם סבתא שלי, אספה אותי מבי"ס עם מטריה כי הייתה שמש חזקה, מנהג גלותי שהביך אותי כ"כ, ואיזה ילד ממשמרות הבטיחות גיחך עליה וזה העציב אותי יותר משהביך.
למדתי שם אנגלית וחשבון ולשון, ואיך זה מרגיש להיות לא מקובלת. למדתי שלהיות מזרחי זה טוב ואשכנזי זה בושות, ולא הבנתי למה בעיתונים תמיד כתוב שהמזרחים מתלוננים על אפלייה.

פתאום בחמש דקות שנסעתי לבד בשכונה, כל הדברים האלה הציפו אותי.
אלף פעם נסעתי בה מאז שעזבתי את ירושלים, תמיד עם עוד מישהו איתי באוטו, או מקשיבה למוזיקה או בטלפון, והפעם נסעתי בשקט מוחלט והקשבתי לזכרונות שלי. לצעדים הקטנים שלי מבי"ס לבית של סבא וסבתא. לטנדר שהיה מגיע לחניה וצועק "אבטיח, על הסכין!", לאוטו של אמא שהגיעה בחמש לקחת אותי הביתה.

הבנתי שרוב הזכרונות שלי דווקא לא נעלמו. הם קצת פינו את מקומם לפרטים לא חשובים אבל הם שם.
הם שם ואני זוכרת את היום שבו אחותי נולדה והיום שבו עברתי לתיכון בשכונה מרוחקת והיום שבו התגייסתי לצבא בלי אמא כי לא דיברתי איתה וכמה אבא שלי, שהיום בכלל חי בארץ אחרת ולא טרח אפילו לראות את רוני פעם אחת, כמה הוא בכה.
אני זוכרת את האהבה הראשונה והשנייה והשלישית, ועוד יותר זוכרת כמה כאבה כל פרידה וכמה כל פעם מחדש חשבתי לעצמי שכל העניין הזה של פרידות הוא לא הגיוני כי איך ברגע אחד את אמורה להתנתק מאדם שעד לפני רגע לא יכולת להירדם בלי לשמוע אותו אומר לך לילה טוב.

מסתבר שיש רגעים ורגשות שצרובים אצלי במוח באופן שאף פרט שולי לא ימחק. רוב הזמן אני חושבת שהם לא שם כי בכל זאת מדובר פה במעל 25 שנה של זכרונות וכנראה שרבים מהם מכאיבים מכדי להדהד בזיכרון אבל הם שם. דמעות הציפו את העיניים שלי היום כשנסעתי בשכונה. דמעות של תחושות רגשות וריחות שעלו בי פתאום, מילדות שהולכת ונהיית יותר ויותר רחוקה ממני, ואני לא בטוחה כמה אני מתגעגעת אליה.
אנשים תמיד מסתכלים אחורה בכמיהה ואני לא ממש. השאיפה היא תמיד שהעתיד דווקא ייצור זכרונות הרבה יותר מוצלחים. כי אף אחד לא מחזיר את הרגעים שכבר היו וזה בסדר, יש לי את כל הכוונות שבעולם ליצור רגעים שיהיה שווה לזכור.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

35 שנים וירח


ההורים של בעלי חוגגים היום 35 שנות נישואין. אני עדיין לא חייתי 35 שנים. 35 שנים של לקום בבוקר זה לצד זה וללכת לישון זה לצד זה. של לנגב זה לזה את הדמעות ולסלוח זה לזה על חולשות. של להבין גם כשאף אחד לא מבין, כי ככה זה כשיחד כבר כל כך הרבה שנים. אני נשואה 3 שנים וטיפי. מי יודע מה יהיה עוד 32, מי יודע אם בכלל אחיה עד אז. אני חושבת על כמה דברים הם עברו, מלחמות ושלום, ילדים ונכדה, חיים שלמים בעיר שכמעט כבר מתה.


והערב, בלי קשר אבל עם, זורח בחוץ ירח מטורף.
פעם היתה לי חברה מהזן שנושם את הנשימות באותו קצב שאת, שהיתה מתקשרת אלי בכל פעם שהיה ירח כזה ושולחת אותי החוצה להסתכל. גרנו רחוק אחת מהשניה והיה סוג של קסם בלדעת ששתינו מסתכלות על אותו הירח, משני מקומות כל כך רחוקים.
גרתי בדירה די מעופשת כמו שרק ת"א יודעת להציע, הכי הרבה שיכולתי לראות מהחלון היה מה בדיוק השכנה אוכלת, אז הייתי צריכה לצאת החוצה כדי לראות. אני יודעת, יש סברה כזו שבת"א אין אוויר וכל זה, אבל היה משהו בלצאת החוצה, לנשום את האוויר (פיח) של תל-אביב ולהסתכל על הירח.


אנחנו כבר לא חברות, לצערי. הקשר ניתק בתקופה שבה לא רק שלא נשמנו באותו קצב אלא שכבר לא דיברנו באותה שפה, משהו שלא האמנו שיוכל לקרות. והנה, ההורים של בעלי נשואים 35 שנה. אולי לא כל השנים האלו הם דיברו באותה שפה. אולי גם היו ביניהם הרבה שתיקות. לגבי הנשימות שלהם אני לא ממש יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שלילות של ירח כזה גורמים לי לחשוב. ולהרגיש. ולנשום עמוק. ולהיזכר.


אני לא יודעת איפה אהיה עוד 32 שנה. אבל הלוואי שיהיה כזה ירח

יום שבת, 5 בפברואר 2011

בוטוקס כמשל


השבוע הציקה לי בפייסבוק פרסומת שהציעה לי בוטוקס במבצע חד-פעמי, תוך הבטחה דו-פרצופית שאראה צעירה יותר בעשר שנים. מה שכמובן הוביל אותי מייד לחשוב איך נראיתי אז, איך אני נראית היום ומה בכל זה אמור להדאיג אותי. התחלתי לחשוב על הגיל הזה-גיל 20, איפה הייתי ומה עשיתי, את מי אהבתי ומה העסיק אותי, ובגדול זה נראה בערך ככה:

הייתי בצבא, במקום שכוח אל בתפקיד נוראי.
הייתה לי אחות בת שבע והורים מאוהבים.
היה לי חבר שאהבתי עד אין קץ ואף פעם בכל השנתיים וחצי שהיינו ביחד לא הייתי בטוחה שאוהב אותי חזרה.
גרתי בירושלים וחלמתי על תל-אביב. פעם בעונה הייתי נוסעת לפה באוטובוס, לתחנה המרכזית (החדשה? הישנה? מה בכלל ההבדל ביניהן?) ועושה שופינג מספק ביותר בשנקין-בוגרשוב.
יצאתי כל שישי בערב לרקוד עד לפנות בוקר.
מדי פעם היינו תופסות אומץ כמה חברות ונוסעות בלילה לתל-אביב, הולכות לאיבוד ומקללות את העובדה שבתל-אביב אין פניות פרסה, ומוצאות את עצמנו בסופו של דבר באיזה בית-קפה עלוב באלנבי.
היו לי אותן רגליים ארוכות, אבל בטן קצת יותר שטוחה.
בגיל 20 לא הדאיגו אותי דברים כמו מחירי הדלק, משכנתא, או טבלת הכנסות ו(בעיקר) הוצאות.

השנה אהיה בת 30. עם שערה לבנה ראשונה בגבה, זו שאם אתלוש יבואו 10 חברות להלוויה שלה. עם אותה חוצפה, אבל קצת יותר יכולת איפוק. עם קמט חדש במצח שכרגע אני מקווה שרק אני רואה. עם גבר שאני חולקת איתו חיים כבר שש שנים, וילדה שאני אוהבת עד כאב, עם כלב גדול ואחריות גדולה עוד יותר.
עם (או בעצם בלי) אבא שלא ראיתי כבר כמה שנים, עם אמא שגיליתי מחדש ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, עם אחות שתיכף מתגייסת ויש לה חבר ועיסוקים ולקים בחמישים צבעים, עם חברות טובות שמכירות אותי כמו את עצמן, ועם הערכה לדברים שבגיל 20 בכלל לא חשבתי עליהם:
לילות שלמים, עוזרת בית, מייק אפ איכותי, שנ"צ,זמן לעצמי...


אז לקראת גיל 30 -
אני חכמה יותר? אולי. מנוסה יותר? בטוח. אחראית יותר? אין ספק. יפה פחות? לא נראה לי.
בעשר השנים האחרונות פגשתי כמה אנשים שלמדו איתי בתיכון. הבנות נראות אותו הדבר, לעומת זאת הבנים מקריחים, התקמטו קצת, וחלקם גידלו כרס. מעניין אם המפרסמים מהבוטוקס פנו גם אליהם. או רק אלינו, הכביכול חסרות ביטחון, כביכול כמהות לשינוי,ורוב הזמן ניזונות מאידיאל יופי בלתי-אפשרי.
מפרסמים יקרים, גיל 30 זה לא גיל לבוטוקס,
מקסימום הגיל שאנחנו תוהות בו לגבי הטו-מאץ' בוטוקס של ניקול קידמן, שהייתה כל-כך מושלמת כשהיינו בנות 20.

יום שבת, 29 בינואר 2011

געגועיי לתל-אביב

כולנו היינו צעירים, כולנו היינו מאוהבים, וכולנו גרנו במרכז תל-אביב.
היינו חבורה, נשארנו חבורה, רק שעכשיו כל אחד גר במקום אחר.
זה לא הדבר היחיד שהשתנה...

כשאני מספרת כמה אני מתגעגעת למרכז ת"א, בדרך-כלל כמה גבות מורמות. בגלל הפיח, והצפיפות, ואין חניה, והדירות ישנות, וכל הזמן יש עבודות ושיפוצים בכבישים, ונתיבים נסגרים לטובת תחבורה ציבורית, ומחירי השכירות בשחקים, שלא לדבר על מחירי הגנים וכו' וכו' ואני....... כל כך מתגעגעת.
קשה להסביר מה יש בה, בתל-אביב, למי שלא חי בלב שלה. למי שלא רגיל שכל מה שהוא צריך נמצא במרחק 10 דקות הליכה ברחובות מגניבים שצועדים בהם אנשים מכל מני סוגים, רחובות שלא תמצא באף עיר אחרת.

אני מתגעגעת אליה.
מתגעגעת ללכת ברגל לים בלילה עם שמיכה, בקבוק יין ואהובי. אני מתגעגעת ללכת ברגל לים בבוקר שבת עם אחותי המקטרת. מתגעגעת לתחושה שבכל שעה שתוציא את האף מהחלון, יש חיים. אנשים צועדים, אנשים אוכלים, אנשים מדברים, וחלקם אפילו אוהבים. כן, אני יודעת, הרבה מדברים על הריקנות שבה, ריקנות שמעולם לא הרגשתי (או שהדחקתי? אין לדעת). על הפיק-אפים, על שוק הבשר, על התחושה שתמיד תהיה בחורה יפה יותר ממך ברדיוס של 100 מטר (את זה דווקא כן הרגשתי. אחחח, רגשי הנחיתות...). אני הגעתי אליה מירושלים והיא כבשה את לבי.

אני מתגעגעת למיץ אבטיח בתמרה בשדרות בן-גוריון, לפלאפל של רוני ליד גן העיר, לחנות הצילום של הביוקר מתחת לבית בה שילמתי יותר מדי על תמונת פספורט שיצאה הומר-סימפסון-סטייל, לגינה המדהימה שליד רחוב פומבדיתא, לגן הכלבים שג'ו היה יכול לבלות בו שעות תוך שכנוע עצמי עמוק שהוא כלל לא מסורס, לאקלייר וניל של יהודית, להליכות בלילה בפארק הירקון, לדובדבנים בשוק הכרמל, לתחושה שכל דבר יכול לקרות.
לחופשת הלידה שלי, שנדמה כי ביליתי את רובה בין דיאדה לגן העיר לנמל.

היינו חבורה, או חצי חבורה, או כמה זוגות, שגרו במרחק הליכה זה מזה. לכולנו היו בעלי דירות קצת קרציות, צנרת ישנה מדי, ולא מעט זמן פנוי. היום לכולנו יש ילדים ומרחק נסיעה של חצי שעה זה מזה.
בא לי כל כך שיום אחד יהיה לנו מספיק כסף לחזור אליה. ככה, כמו שהיא, מפוייחת, צפופה, הומה, צבעונית, לא ברורה, חיה, סוערת, מרגשת (אבל הפעם אני חייבת חניה תת-קרקעית, בכל זאת).

אני לא מתגעגעת למה שהיינו פעם או למה שהיינו פעם, לרווקות או לדירות השכורות, אבל בא לי לחזור אליה- אחרת. לקחת את רוני ברגל לפארק, לים, לתאטרון, לגן של הכלבים, להראות לה איפה היה בית הקפה עם האקלייר שאבא שלה היה קונה לאמא שלה כשהיא היתה קצת עצובה, את חנות הפרחים שמוכרת את זרי הפרחים הקטנטנים שהוא היה מביא הביתה כל שישי, את הפינה שבה היה פעם ה"תהל", שם היה הדייט הראשון שלנו שבו קיבלתי תחושה די ברורה שמדובר בגבר של חיי, ואת בנין הלונדון-מיניסטור הכמעט מט-לנפול שבו הכרנו. זה שעוד רגע יוסתר על ידי הפנטהאוז החדש של שרי אריסון.

זר לא יבין זאת...

יום חמישי, 27 בינואר 2011

חודש בלי שינה

חודש קשה עבר על כוחותינו. רוני, שישנה לילות שלמים מגיל חצי שנה, התחילה להתעורר התעוררויות ארוכות של כשעה-וחצי שעתיים באמצע הלילה. הלילות היו הפוכים, הימים היו הפוכים, אנחנו הגענו לעבודה טרוטי עיניים ואני הייתי כל הזמן עסוקה במה ולמה זה קורה. כדי לא להשאיר אתכם במתח- מסתבר בדיעבד שהסיבה הייתה ניב. מאז שהוא בקע- לכוחותינו שלום.

מאז שרוני נולדה, הייתי מאד נחושה בדעתי להקנות לה הרגלים נכונים מבחינת אוכל שינה וכו'. ריווחתי בין הנקות, הרעשתי ביום ודאגתי לשקט בלילה, ובאופן כללי פיתחתי אובססיה קלה למונח סדר יום. בדיעבד, כשנה וחצי אחרי אני יכולה לומר, שכל כך הרבה דברים משתנים כל כך הרבה פעמים בשינה שלהם, שלפעמים אין ברירה אלא לזרום.
אל תבינו לא נכון, אני עדיין בעד סדר יום והקניית הרגלים, אבל החודש האחרון לימד אותי משהו חשוב.

ניסיתי להבין מה קורה. חשבתי שאולי משהו בגן. מפחיד.
חשבתי שאולי פתאום היא התחילה להתגעגע לאבא שלה שעובד עד מאוחר ולא רואה אותה הרבה.
חשבתי שהיא פיתחה תלות בנוכחות שלנו ולכן אם היא מתעוררת באמצע הלילה לא מצליחה להירדם אם אנחנו לא שם (שטות מומצאת של יועצות שינה מבית אחת שלא אנקוב בשמה) ודאגתי. דאגתי מאד.
ניסיתי ללא הרף לחשוב ולתכנן תוכניות פעולה, בין פיהוק לשפשוף עיניים.
כמהתי ללילה שלם, כמו פעם.

כשהם נולדים את מתרגלת לישון במרווחים. אני זוכרת את תחושת ההישג של 4 שעות רצופות, זה הרגיש אז כמו לילה שלם. אבל כשאת מתרגלת ללילות שלמים פתאום הרבה יותר קשה לקום בלילה. ואז מתחילות השאלות, התהיות, ואולי אנחנו עושים משהו לא בסדר?
אז מה לא ניסינו. כן להרים, לא להרים, כן לדבר, לא לדבר, מים ואולי קר לה ואולי חם לה ואולי היא צריכה חיבוק ואולי ואולי.... שאלתי בפורומים כל מני מומחיות וקיבלתי שלל תשובות שמניחות בעיקר שאני עושה משהו לא בסדר.

לפעמים, זה לא תלוי בנו.
רק בדיעבד אני מבינה שמלבד להיות שם עבורה, לא היה הרבה מה לעשות ולא ממש יכולנו להקל עליה. יכולתי להקל רק על עצמי מהמחשבות שרדפו אותי בניסיונות להבין מה הבעיה ואיך מתקנים.
למדתי לקח מאד חשוב מהחודש הזה.
למדתי שאני צריכה לתת לה יותר קרדיט. שהיא לא פתאום שכחה להיות חרפנית (מרפי, אתה לא פה, נכון?), שהיא לא פיתחה פתאום צורך עז במפגש ארוך איתנו לתוך הלילה, שלפעמים מה שיכול להיראות כפינוק מתגלה כצורך אמיתי.

אני שמחה שלא שינינו שום דבר.
הרבה פעמים כשילדים חולים הורים משנים הרגלים. מכניסים ילדים למיטת ההורים, מרדימים אותם על הידיים בסלון באמצע הלילה וכאלה. אנחנו המשכנו בשלנו. היינו שם בשבילה אבל גם הבהרנו שלילה. הרמנו לחיבוק אבל התעקשנו שתירדם במיטה. ותאמינו לי שזה היה אחד החודשים הקשים, מאלה שבהם אני שואלת את עצמי איזו התעלות אמא צריכה להרגיש כדי להשתכנע שהיא רוצה ילד שני.

אז ילד שני זה עוד רחוק ממני עשרות אלפי קילומטרים, אבל לגבי הנוכחית למדתי את הלקח שלי. לימדנו אותה היטב, הקנינו לה הרגלים נכונים, ועכשיו נשאר קצת לסמוך על עצמנו. קצת. טיפטיפה.

יום ראשון, 23 בינואר 2011

שאני אדחה סיפוקים!?


נתחיל בוידוי: אני אלופת העולם בחוסר יכולת לדחות סיפוקים.
המשמעויות של הדבר הזה הן נרחבות הרבה יותר ממה שנדמה לכם.
החל מהעובדה שאני לא יכולה לעמוד מאחורי אנשים שפורקים מאד באיטיות את מצרכי הסופר שלהם על המסוע, או כאלה שמעוניינים לשמוע את כל המבצעים בסופר-פארם, כולל חוסר יכולת להתבטא ו/או לחשוב בשעת רעב, יכולת לחזור על אותה מילה שוב ושוב עד להתרחשותה (אז מתי נצא? אפשר לצאת כבר? אנחנו צריכים לצאת, וכו'), ובאופן כללי הקדשת חשיבות רבה מן הראוי למונח עכשיו.



אתם בטח חושבים לעצמכם- נו, ו?
אז ככה. הסיבה שאני טורחת לבשר על כך פתאום בכלל לא קשורה אליי. היא קשורה לילדה קטנה שלדעתי שמה יערה ובעיקר לסבתא שלה שמסתבר שהיא חובבת אפרוחים ידועה. עד כדי כך חובבת שהיא לא נחה ולא שקטה עד שנכדתה היקרה הסבירה לה שהיא בכלל לא רוצה ללטף אפרוח, אז די.
דווקא אתמול כשהיינו באיזושהי פינת ליטוף, חשבתי על מה שכולם אומרים על הדור שלנו- דור האינסטנט.
רוצים לבלוע את העולם, רוצים הכל ועכשיו וכו'. מאיפה כל זה בא לנו? מי לימד אותנו שמגיע לנו הכל ועכשיו?

 
בפינת הליטוף הזו ילדים ליטפו אפרוחים. היתה מדריכה, 7 אפרוחים, 15 ילדים, אין ספור הורים וכמה סבתות. וסבתא של יערה התעקשה. כשביקשו להיות בשקט היא אפילו צעקה "תני ליערה אפרוח, גם יערה רוצה אפרוח". באותו הרגע מאד התחשק לי לתקוע בה את אחד המבטים מקפיאי הדם שלי. אבל, מאז שאני אמא, יכולות דחיית הסיפוקים שלי מאד השתכללו (כן כן, מסתבר שאפשרי לחכות לנגוס בקרמבו עד אחרי שהקטנה נרדמת). גלגלתי עיניים ביני לבין עצמי והפטרתי מין אנחה כזו שאף אחד לא שמע מבעד לצעקות שלה.
הילדה ליטפה אפרוח, ואז העבירה אותו למישהו אחר. לסבתא זה לא הספיק והיא התעקשה עד וגם אחרי שהקטנה הסבירה שהיא כבר ליטפה ועכשיו מגיע גם לילדים אחרים.

כולנו מנסים שלא להעביר לילדים את הדפיקויות שלנו. רוני בת שנה ו-7 חודשים ורק לאחרונה התחילה לאכול קצת מתוקים שהם לא פירות (חוץ מהביסקויטים, העוגות ואלוהים יודע מה עוד שהגננת נותנת לה בגן, אבל עכשיו אנחנו בסבב מחלות חורף אז לא כ"כ הולכים לגן). היא לא רואה טלויזיה יותר מהחמש דקות בשבוע שאני גוזרת לה ציפורניים. אחת הסיבות לשני הדברים האלה היא שאני חולת מתוקים ושגדלתי עם הפרצוף דבוק לטלויזיה, אבל סיבה נוספת לכך היא שהיא רק בת שנה ושבע.

כל זה טוב ויפה, כל עוד שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהשמש לא באמת זורחת להם מהישבן.
מאז שהיא נולדה, אני די השתפרתי בעניין הזה של לדחות סיפוקים. את הקרמבו כאמור אני פוגשת רק אחרי שהיא הולכת לישון. לגבי טלויזיה אני יכולה לומר שמזל שיש ממיר מקליט. אני לא מקללת ולו את הנהגים האיומים ביותר כשרוני איתי באוטו. נכון שאני עדיין לא מצליחה לחשוב ולהתבטא כשאני רעבה, אבל כל עוד אני חיה ומתפקדת בתור אמא שלה, אני אלמד אותה דרך ארץ, לחכות לתור שלה, להיות סבלנית, לכבד את האחר.
לא כי אני פלצנית, לא כי אני מתיימרת, אלא בגלל שאני רוצה שיהיה לה יותר קל. 
אני רוצה שיהיה לה יותר קל להתמודד עם העולם. להתחלק בביסלי (כשיהיה מותר לה ביסלי), להתמודד עם זה שילד עקף אותה בתור, להציע לחבר עזרה, לדעת שלא תמיד היא מקבלת את מה שהיא רוצה . אנחנו מחנכים אותם לגבולות בעיקר בשבילם.

הבעיה היא, כמו תמיד, שאנחנו לא יכולים לחנך את כל העולם. יש דברים שמוגבלים לחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
אז סבתא של יערה, אני יודעת שאת לא קוראת בלוגים, אבל תדעי לך שהנכדה שלך נראית לי ילדה מאד מוצלחת. תני להיות מי שהיא. גם אם את רוצה בשבילה הכל ועכשיו, כנראה שזה לא בדיוק מה שהיא צריכה.
והאפרוח? אני מתארת לעצמי שנתקל כבר בכמה מבוגרים כאלה, ששכחו מה חשוב יותר ומה פחות.

יום חמישי, 20 בינואר 2011

מה מוביל אמא לקלל את הילד שלה באמצע הפארק?




כבר הרבה זמן שהבלוג הזה מתבשל אצלי בבטן.


מפחדת לא למצוא לזה זמן, מפחדת שלא יהיה לי מה לכתוב, מפחדת שזה לא יעניין אף אחד.




נושא מוזר לפוסט ראשון- נכון? אמא שמקללת ילד בן שנתיים?


אז זה קרה אתמול, וזה כל כך בער בי, שזה הפך להיות חומר לפוסט הראשון.

מה בעצם קרה שם, בפארק?
בקצרה, ילד ואמא, הילד מפיל משהו, האמא צורחת עליו (אני לא מגזימה, צורחת!), דוחפת אותו, ולקינוח זורקת לעברו "כוס עעעעמק" עסיסי. הילד בן השנתיים צורח כל עוד נפשו בו, כמובן, מה שרק הרגיז את האמא יותר.


מה שהרגשתי באותו רגע היה מורכב מרסיסים קטנים של רגשות גדולים:
היה לי קשה עם העובדה שרוני נחשפת לזה.
היה לי קשה עם העובדה שיש אמא בעולם שמסוגלת לצרוח ככה על ילד בן שנתיים ולהגיד לו שהכל הוא הורס.
היה לי קשה עם העובדה שעוד שנה או שנתיים או שלוש יהיה ילד כזה בגן. או שניים, או שלושה, או פחות, או יותר.
ילד שמרביץ, שכועס, שפוגע באחרים כי אמא שלו לימדה אותו שהכל הוא הורס, וזה מה שהוא יודע.
היה לי קשה עם העובדה שהילד הזה בגיל שנתיים עומד, בוכה וסופג את חצי הרעל האלו.


הדבר הבא שהרגשתי, באופן משונה, היה הקלה.

פתאום סלחתי לעצמי על תחושות שהיה לי קשה מאד להשתחרר מהן, בחודש הזה שבו רוני החליטה שלילות זה זמן להילולות וימים זה זמן למחלות. סלחתי לעצמי על זה שלפעמים פשוט אין לי כוח, שלפעמים בא לי רק להתחפר מתחת לפוך ושיהיה קצת שקט, שלא התקשרתי כבר הרבה זמן לחברה טובה, שאני פחות מבדרת את הקטנה ובטח פחות סבלנית מאבא שלה. ועם הסליחה הזו הגיעה הקלה.


לא קל להיות אמא.
אני לא מתלוננת (לא כרגע, לפחות, דברו איתי אחרי הלילה).
היא באמת האהבה הכי ענקית. היא באמת מרגשת אותי לפחות 5 פעמים ביום. אני באמת נפעמת ממנה. היא לא דומה לכלום ולאף אחד שאני מכירה. ועדיין, אין יום של לחזור מהעבודה, לשים רגליים על השולחן בסלון ולהדליק טלויזיה. היו כמעט 28 שנים של זה, וכבר אין. ורוב הזמן זה בסדר שכבר אין, אבל לפעמים אני קצת זקוקה לזה.
מעבר לכך כמובן רגשות האשמה כמעט על כל דבר אפשרי (ביקורת עצמית, מה לעשות!?) הופכים את הסיפור לעוד יותר מורכב.


אז מה בעצם רציתי לומר?שמותר לנו לטעות. אנחנו כאילו יודעות את זה, אבל לפעמים אנחנו שוכחות. אני די בטוחה שהאמא ההיא בפארק הצטערה על איך שהיא דיברה, אני חושבת שהיא בטח חשבה על זה אחרי שהקטן נרדם. על זה שהיא צריכה להיות אדישה יותר, שלפעמים הוא מפיל דברים, אבל הוא כזה חמוד שלפעמים היא צריכה לוותר. אני רוצה להאמין שאני צודקת ושלפחות היא הבינה שהיא טעתה. אני אגב לא חושבת שזה בסדר, איך שהיא דיברה והתנהגה, אבל אני לא בטוחה שהיא מכירה משהו אחר ולך תדע למה היא אוגרת בתוכה כל כך הרבה זעם.


אנחנו טועות. לפעמים אנחנו נותנות אקמולי כי אנחנו חושבות שכואב להם ובעצם הם סתם עייפים/עצבניים/השד יודע מה. לפעמים אנחנו חושבות שהם רעבים ובכלל מסתבר שהם מתים ללכת לישון (כשהם פצפונים וקשה לזהות את הבכי). לפעמים אנחנו שולחות אותם לגן אפילו שהם מתעוררים בבוקר קרעכצנים ובאמצע היום הגננת מתקשרת לקרוא לנו כי יש לילד חום. לפעמים, אנחנו כועסות והם בכלל לא התכוונו.



יש כל כך הרבה מקום לטעויות כשאת אמא.
אני חושבת שכשחשבתי על הפוסט הזה ומה אני עומדת לכתוב בו, הסיום היה אמור להיות אחרת לגמרי. משהו על זה שמי שמתנהגת ככה לילד שלה בגיל שנתיים שלא תתפלא שהוא מתחיל לירוק עליה בגיל 7. אבל יצא לי משהו אחר.


אז לאמא שראיתי אתמול בפארק, לא ראית איך בהיתי בך, ואיך הקטנה שלי בהתה, אבל רציתי שתדעי שאני יודעת שלא קל להיות אמא. אבל קחי בחשבון שלפעמים הם זורקים ולפעמים נופל להם, לפעמים הם לא רוצים ולפעמים הם מנדנדים, ועדיין אנחנו צריכות להכיל, להאכיל, לאהוב, לקלח, לטפל ולקבל אותם. גם את. גם אני.