סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 19 בפברואר 2011

זכרונות או לא להיות


הזיכרון שלי הוא סלקטיבי בצורה מאד משונה. אני זוכרת שמות של מועמדים שדיברתי איתם לפני 3 שנים ולא זוכרת מה לבשתי אתמול. אני זוכרת מה לבשתי לדייט הראשון שלי עם אורי ולא מתי רוני התחילה להתהפך. אני זוכרת דברים שאין לי שום שימוש בהם ושוכחת דברים שהייתי רוצה לזכור. נורא הצחיק אותי כשבשיחת משוב בתפקיד הקודם שלי הבוסית אמרה "אחת התכונות הכי חזקות אצלך זה הזיכרון" כאילו שזיכרון זה תכונה וכאילו שלזכור שמות של מועמדים ומי טיפל בהם מתי זה באמת דבר מאד חשוב.

נסעתי היום לבדי באוטו בשכונה שגדלתי בה. השכונה שסבא וסבתא שלי גידלו אותי בה, והיום הם אינם עוד, ואחותי שקטנה ממני ב-13 שנה לא הכירה חצי ממי שהם היו באמת. השכונה בה חטפתי פעם מכות ביסודי כי חשבו שאני ילדה מעצבנת אחת שקראו לה ביאנקה, ולא הסכימו להאמין לי שהשם המוזר שלי הוא דווקא אחר. שם למדתי ביסודי ובחטיבה, שם העברתי את ימי ההולדת שלי בחודש הכי גרוע (אוגוסט, אלא מה, בלב החופש הגדול), אחד מהם שזכור לי במיוחד כי אף אחד או כמעט אף אחד לא בא. אני זוכרת את אמא שלי מתקשרת לאמהות האחרות שאמרו שזו בחופשה אצל הדוד וההיא נסעה לחו"ל ואני, עלובה כמו אביה, נשארתי לבד.
אני זוכרת שפעם סבתא שלי, אספה אותי מבי"ס עם מטריה כי הייתה שמש חזקה, מנהג גלותי שהביך אותי כ"כ, ואיזה ילד ממשמרות הבטיחות גיחך עליה וזה העציב אותי יותר משהביך.
למדתי שם אנגלית וחשבון ולשון, ואיך זה מרגיש להיות לא מקובלת. למדתי שלהיות מזרחי זה טוב ואשכנזי זה בושות, ולא הבנתי למה בעיתונים תמיד כתוב שהמזרחים מתלוננים על אפלייה.

פתאום בחמש דקות שנסעתי לבד בשכונה, כל הדברים האלה הציפו אותי.
אלף פעם נסעתי בה מאז שעזבתי את ירושלים, תמיד עם עוד מישהו איתי באוטו, או מקשיבה למוזיקה או בטלפון, והפעם נסעתי בשקט מוחלט והקשבתי לזכרונות שלי. לצעדים הקטנים שלי מבי"ס לבית של סבא וסבתא. לטנדר שהיה מגיע לחניה וצועק "אבטיח, על הסכין!", לאוטו של אמא שהגיעה בחמש לקחת אותי הביתה.

הבנתי שרוב הזכרונות שלי דווקא לא נעלמו. הם קצת פינו את מקומם לפרטים לא חשובים אבל הם שם.
הם שם ואני זוכרת את היום שבו אחותי נולדה והיום שבו עברתי לתיכון בשכונה מרוחקת והיום שבו התגייסתי לצבא בלי אמא כי לא דיברתי איתה וכמה אבא שלי, שהיום בכלל חי בארץ אחרת ולא טרח אפילו לראות את רוני פעם אחת, כמה הוא בכה.
אני זוכרת את האהבה הראשונה והשנייה והשלישית, ועוד יותר זוכרת כמה כאבה כל פרידה וכמה כל פעם מחדש חשבתי לעצמי שכל העניין הזה של פרידות הוא לא הגיוני כי איך ברגע אחד את אמורה להתנתק מאדם שעד לפני רגע לא יכולת להירדם בלי לשמוע אותו אומר לך לילה טוב.

מסתבר שיש רגעים ורגשות שצרובים אצלי במוח באופן שאף פרט שולי לא ימחק. רוב הזמן אני חושבת שהם לא שם כי בכל זאת מדובר פה במעל 25 שנה של זכרונות וכנראה שרבים מהם מכאיבים מכדי להדהד בזיכרון אבל הם שם. דמעות הציפו את העיניים שלי היום כשנסעתי בשכונה. דמעות של תחושות רגשות וריחות שעלו בי פתאום, מילדות שהולכת ונהיית יותר ויותר רחוקה ממני, ואני לא בטוחה כמה אני מתגעגעת אליה.
אנשים תמיד מסתכלים אחורה בכמיהה ואני לא ממש. השאיפה היא תמיד שהעתיד דווקא ייצור זכרונות הרבה יותר מוצלחים. כי אף אחד לא מחזיר את הרגעים שכבר היו וזה בסדר, יש לי את כל הכוונות שבעולם ליצור רגעים שיהיה שווה לזכור.

2 תגובות:

Trueman אמר/ה...

עוד פוסט מעולה מבית היוצר שלך.

לפני חודשיים יצא לי להסתובב עם הרכב שלי בשכונה בה גדלתי. החוויה שעברתי שם היא דבר שאין לשער. לפתע יכולתי לראות בדמיוני איך פה, ממש מתחת לבניין, אנחנו מתרוצצים, משחקים, רודפים אחד אחרי השני, והנה פה, בגינה הזו שמאחורי הבניין, בחורף גשום אחד, הקמנו "מחנה".

אספנו לוחות עץ, קרטונים וכמה סמרטוטים והקמנו מקום שיהיה רק שלנו, חבוי, מוסתר. דמיינו שבקרוב תגיע נסיכה שתשלוט עלינו באותו "מחנה", אפילו הכנו לה מתנה צנועה, ורק חיכינו לבואה. מיותר לציין שהיא לא הגיעה.

וגן השעשועים - הו, גן השעשועים! כמה זכרונות יש לנו מהגן הזה, ממדורות ל"ג בעומר שערכנו שם, מהעץ הגדול והזקן שנטוע בצידו.. הלא רק בגללו קראנו למקום "גן העץ". את גן העץ הקיף שביל חול וחצץ, עליו היינו עורכים מרוצי אופניים...

אלכסנדר סמית אמר פעם: "רכושו האמיתי של האדם הוא זכרונו; בשום דבר אחר אינו כה עשיר או כה עני."

אם הוא רק היה יודע כמה הוא צודק.

שיהיה שבוע נהדר! :)

אבא אמר/ה...

אני זוכר ילדה מדהימה שאהבה ספרים אבל התביישה ללכת לסיפריה כדי שלא יצחקו עליה, ילדה עמיצה שבמקום להתגלש כמו כולם קפצה מהמגלשה ,ילדה שלא רצתה שידברו על ידה רומנית כדי שלא יחשבו שהיא רוסיה,ילדה עם שיער בלונדיני יפפה שהדבר הראשון שעשתה כשהגיעה לגיל שאפשר להתחיל, צבעה את השיער בכל מיני צבעים מוזרים...ועוד מיליון דברים שאני מתגעגע אליהם