על 4 אמהות דיברה שחיית התינוקות

שחיית תינוקות זה מה זה כיף. באמת, כמעט שעה של עונג צרוף בד"כ, הילדים משפריצים לך לתוך העיניים, המדריכה שרה בקולי קולות+זיופים, חוזרים הביתה סחוטים אך מרוצים. במובן מסוים, הבריכה היא מיקרוקוסמוס, או סוג של מעבדת מחקר. אם עוקבים מקרוב ובזהירות (טוב נו, גם אם לא, פשוט אי אפשר להתחמק מהן) אפשר לזהות כמה זנים מאד מיוחדים של אמהות.

הראשונה- זו שיודעת.
זו שיודעת, מגיעה בד"כ עם הקטנה לבריכה. היא יודעת יותר טוב מהילדה מה הילדה רוצה ולא רוצה לעשות. למעשה, היא יודעת טוב יותר מכל אחד. עד כדי כך, שאם בעלה פעם אחת מצליח לצאת בשעה נורמלית מהעבודה ולהיכנס למים עם הילדה זה נראה בערך ככה:
"מאמי, לא ככה. מאמי, שים אותה על המגלשה"
"אבל היא רוצה אותך"
"היא לא רוצה אותי, היא בוכה כי היא רוצה על המגלשה"
"אבל היא מפחדת מהמגלשה"
"מאמי, היא לא מפחדת, שים אותה"
"אבל כשאני שם אותה היא בוכה"
"מאמי, שים אותה נו"
הילדה כמובן במהלך הדיאלוג ולאורך כל השיעור עצמו מביעה חוסר שביעות רצון מתמשך. השיעור מתנהל תוך קריאות תוכחה רמות של האמא לאבא במים, והיות וגברים כידוע מתקשים לבצע שתי פעולות במקביל, ניסיון כלשהו מצידו של האבא להנות מהשיעור אינו אפשרי או רלוונטי. 
למעשה, הילדה מביעה את אותו חוסר שביעות רצון כשאמא במים אבל לאמא זה לא משנה, כי היא כאמור יודעת. הכי טוב.

2. המצלמת
המצלמת היא סוג אחר של קול קורא. היא שולחת את אבא, את סבתא, את מי שמתנדב למים עם הילד ועוסקת בצילום בתאורה בלתי אפשרית בזוויות לא רלוונטיות. מכיוון שגם התאורה וגם הזוויות מתנכלים לה, היא מבלה את השיעור בקריאות רמות לעבר המים "חמודי, תסתכל על המצלמה. מאמי, תתקרב נו. חמודי, תחייך. אויש, אני לא יכולה לצלם ככה כשהוא משפריץ. חמודי, איפה כדור? מאמי, תביא לו כדור". במקביל, 8 ילדים + 8 הורים במים מנסים לשיר "קווה קווה צפרדע ירוקה" ובמקביל לשאת תפילה חרישית שתסתום כבר המנוולת.

3. המתעקשת
המתעקשת לרוב נמצאת במים עם ילד בין גיל שנתיים לשלוש, הגיל שבו הם או מאד רוצים או לא רוצים בשום פנים ואופן או רוצים ולא רוצים במקביל. אבל, רצון או העדר רצון לא יעמדו בדרכה של האם המתעקשת. הילדה בוכה במנהרה? לא נורא, נכניס אותה עוד פעם, היא תתרגל. הילדה נחנקת בצלילה? נו, פעם הבאה היא תסגור את הפה. לצופה מהצד זה נראה בד"כ ככה:
אמא: "חמודה שלי, את רוצה לרוץ על המזרון"?
ילדה: לא רוצה.
אמא: "תעלי על זה, אל תפחדי, תעלי, הנה אני מעלה אותך"
ילדה: אאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההההההה

4. העוקפת
העוקפת, כשמה כן היא, לא רואה בעיניים. ילדים אחרים? קטן עליה. הורים אחרים? נו באמת. אם יש תור היא הראשונה בתור, אם יש סיבוב חוזר היא לא מחכה שכולם ישלימו את הראשון, אם צריך לשמור על סדר היא מחליטה על סדר עולמי חדש, ורק תנסו לעצור אותה. איך זה נשמע?
טוב, הפעם זה לא נשמע. כי היא לא מבקשת, היא נדחפת.

ככה לקראת הסוף, אם אתם שואלים את עצמכם איך זה שאבות כמעט לא הוזכרו כאן ובהחלט לא הושמצו הסיבה היא פשוטה: גברים באים לבריכה כדי להנות עם הילדים. הם משפריצים, הם מושפרצים, הם מרימים, הם מצלילים, לפעמים הם אפילו מעיזים לשיר. כיף להם לגמרי, כל עוד שאמא לא בסביבה לנזוף.

מין אמא שכזו

אני האמא שחלפת על פניה אתמול. זו שבגיל שנתיים עדיין תופסת טלויזיה, במבה ומרשמלו כדברים שכדאי להרחיק. זו שלא מבינה למה בגן צריכה להיות עוגה כל בוקר. זו ששואלת את עצמה איך יכול להיות שבפורום של 1200 אמהות יש יותר מדי אמהות שמקללות ליד הילדים שלהן ולא מבינות מה לא בסדר בזה. אני זו שלא מבינה למה צריך להביא חטיפים לגינה. אני זו שלא מבינה מי ההורים שמשרישים לילדים שלהם הרגל מגיל אפס לאכול מול הטלויזיה. זו שלא מבינה מאיפה מגיע כל הלחץ על אמהות להניק בכל מחיר.

מין אמא שכזו.
לאחרונה אני חושבת לעצמי, מה זה בכלל עוזר שאני כזו? הרי בגן הם נחשפים להכל. אני יכולה להיות בדיוק כמו שאני רוצה להיות, אבל אמהות אחרות הן אחרות לגמרי. הן לוקחות את הילדים להופעה של יובל המבולבל, הן קונות כל מה שהילד רוצה בסופר העיקר שלא יעשה בושות, הן מפצחות גרעינים בגינה ומפזרות מגבונים על הרצפה כאילו האדמה תבלע אותם במקום שיונים ייחנקו מהם.

מין אמא שכזו.
הרבה אמהות שאני מכירה קוראות את הפוסטים שלי ולא מבינות מה אני רוצה. הרבה אמהות שקוראות מה אני כותבת חושבות שאני נאיבית. הרבה אמהות לא מסתכלות על הלוח שהגננת כתבה בו מה אכלו היום, שולחות את הילדים לגן עם ג'אנק לחלק לכל הילדים ושוקו בבקבוק, נמנעות מעימותים עם הילד בכל מחיר.
והן לא מבינות אותי, והן לא חושבות כמוני, וזה בסדר גמור, כי מותר לי להיות שונה.

אפשר להגיד שזה לגדל ילד בצמר-גפן. לחפש גן שלא יהיו בו 2 מטפלות על 25 ילדים. לראות גן ועוד גן ולפסול על דברים שלכאורה אמהות אחרות לא שמות לב אליהם בכלל. להתאהב בגננת רק כדי לגלות שכל ההורים האלה שרשמו כבר ילד שני לגן של הבת שלי פשוט לא מייחסים חשיבות לדברים כמו תחלופה גבוהה של סייעות ללא שום עדכון להורים בנושא. להתקשר לגננת של שנה הבאה 3 חודשים אחרי שנרשמנו ולשאול אותה אם הסייעת החדשה כבר התחילה, כמה ילדים כבר נרשמו, מה הגילאים. להשתדל לא לצעוק ליד הגמדה, אפילו על הטיפש שחוסם לי את הדרך עם הג'יפ שלו על המדרכה על הבוקר כשאני ממש ממהרת, אפילו על הנציגים הארורים של 012.

כזו אני. אתן אחרות. כל אחת אחרת, בעצם.
אני חרדה מהפקות ימי הולדת, חושבת שרינת גבאי היא אחד היצורים ה-%#;^%$#  ביותר שיצא לי לראות, לא נותנת חטיפים ולא שוקולד בינתיים (והיא אוכלת הכל, מה אתם יודעים? מצד אחד יכול להיות שבגלל זה זו לא חוכמה, מצד שני יכול להיות שהיא אוכלת הכל כי לא נחשפה לשטויות), לא יודעת להשתמש במיקסר (שלא לדבר על המג'ימיקס), מתבאסת כשהגננת מספרת בחדווה שהיום שתו בגן לימונדה, כשאני לא ישנה מספיק אני לא ממש סימפטית, לעולם לא תמצאו אצלי בבית שום דגם של קרוקס, ולא תמצאו אצלי DVD אחד לילדים. בינתיים. דברו איתי בילד השני :)

אני מקבלת את זה שאמהות אחרות הן אחרת, כל חברה שלי מתנהגת קצת אחרת עם הילדים שלה, וזה נפלא כי אנחנו לומדות הרבה אחת מהשניה. ובכל זאת, לאמא שישבה בדיאדה והציעה לבת שלי את אחת העוגיות הכי מלאות סוכר שראיתי אי פעם, את לא באמת צריכה להציע דברי מתיקה או כל אוכל שהוא לילד כשאמא שלו בסביבה. את יכולה לשאול את האמא, במיוחד שאמרתי לך שלא צריך. תהיו מה שבא לכן להיות, גדלו איך שבא לכן לגדל, אף אחד חוץ ממני כנראה לא חושב שטלויזיה היא אבי כל רע, אבל אני חושבת ככה וזה גם בסדר. כזו אני, מין אמא שכזו.

הקלות הבלתי נסבלת של דיכוי אמהות צעירות

בפוסט הזה לא ידובר על דיכוי נשים, על אפליית אמהות או על כוחה המסרס של תעשיית עקבי הסטילטו. אני לא מתכוונת לבכות על מר גורלנו או על מחירי הדלק, הגנים והדירות. לא לא, אני מדברת על דיכוי מסוג אחר לגמרי. דיכויים של "אלה שיודעים".

נדמה כי בכל יום ותחת כל עץ רענן צומחת לה לאחרונה יועצת שינה. בין אם קוראים לה פזית או ירגזית, היא מאד מוסמכת, כותבת בפורום זה או אחר, מייעצת בדפי פייסבוק שונים, ובעיקר מלחיצה אימהות עד כדי שהן עשויות לצבור עוד יותר רגשות אשמה מאלה שבאמתחתן הכבדה מנשוא.
אבל לא רק יועצות שינה. יש יועצות שינה ויועצות גמילה וסופר נני וסופר דדי ושוגר דדי ודדי צוקר ו............

להיות אמא זה מבלבל. נולד תינוק ראשון, את צופה באחות מחתלת ומלבישה אותו בתינוקיה, שלא לדבר על רוחצת, וחושבת לעצמך- לא, לא נראה לי שבבית אני באמת אצליח לעשות את זה. את חוזרת הביתה, משניים הפכתם לשלושה, השלישי הוא יותר מכל מה שאי פעם דמיינת. יותר מרגש, יותר ממלא, יותר מתסכל, יותר מבלבל, יותר. פתאום יש לך המון שאלות, ובמעט הזמן שיש לך כשהוא ישן את קוראת.

אני קראתי המון. בהריון קראתי את הכחול של הלוחשת, אחרי שילדתי קראתי אותו עוד 3 פעמים בערך, שרצתי בשני פורומים במקביל, מלאה שאלות כרימון, ובעיקר ספקות. להרדים על הידיים זה בסדר? מה אם היא תצטרך להיות בסלקל יותר מ-45 דקות? עד מתי זה נכון להאכיל בלילה? כמה זה טעימות ואיך מרסקים עוף?
קראתי שאלות של אמהות מחוסרות שינה, מלאות ספקות, טרודות, מחפשות תשובות. וקראתי תשובות.

קראתי תשובות של יועצות שינה שפיתחו "שיטה" שמרוב שהיא מתוחכמת הן יכולות רק לומר לך בגדול שיצרת תלות מאד מסוכנת בין הרדמה לציצי/מוצץ/דובי/שיר/ריקוד עם קווקזי ושרק בעזרת שיטת ה-10 שלבים שהן פיתחו תוכלי להפר את התלות ולישון בשקט בלילה. קראתי תשובות של יועצות הנקה (וגם פגשתי אחת) שללא ספק משוכנעות בזה שחלב פרה הוא מקור כל החולי בעולם. ככל שקראתי יותר הטלתי ספק בעצמי יותר, עד שהקטנה קצת גדלה והתחלתי להאמין בעצמי ולזהות את התשובות השבלוניות האלו בפורומים.

אני קוראת מדי יום על אמהות שלא יודעות להגיד לא ויועצים שמוכנים לקחת המון כסף כדי ללמד אותן, אמהות שלא יודעות איך לגמול מחיתולים וחברות חיתולים שמסבירות שלא מומלץ לדחוק בילד, אמהות שלא יודעות איך לעזור לילד להתחיל לזחול/להתיישב/להתהפך/לא לדפוק את הראש בפינה של השולחן ויועצות התפתחות שמסבירות למה בשום פנים ואופן אסור להושיב אותם לפני שהם מתיישבים לבד.

אני לא אומרת שלא תתייעצו. אני בעד להתייעץ. תתייעצו, תשאלו, תקראו ותבחרו. תבחרו מה מתאים לכן, תבחרו מה מתאים לילד שלכן, ואם אתן זקוקות לייעוץ בתשלום תבחרו את האדם המתאים שהגישה שלו תואמת את הגישה שלכן. תקשיבו לתחושת הבטן שלכם ואם מייעצים לכן משהו לא נכון, תשאלו מישהו אחר.

אנחנו יודעות גם כשאנחנו חושבות שאנחנו לא יודעות, תחושות הבטן שלנו חזקות יותר מהכל. אל תתנו לאף אחת לתסכל אתכן, כי את מה שאתן עושות אתן כנראה עושות נכון, ויותר מכולם אתן יודעות מה נכון לילד שלכם. היום בסופר רוני ביקשה לחם לחם לחם לחם לחם ואני הייתי בתור לבשר. הסברתי לה שהיא צריכה להמתין בסבלנות ואז אישה מאד נחמדה (באמת) הציעה לה חתיכת לחם (אחרי שהיא שמעה אותי מסבירה לרוני שעוד מעט נלך למאפיה ועכשיו צריך להמתין בסבלנות) ואמרה לקצבית - איך אפשר לסרב לילד שמבקש לחם?
אפשר, חמודה. אמא יכולה הכל.