געגועיי לתל-אביב

כולנו היינו צעירים, כולנו היינו מאוהבים, וכולנו גרנו במרכז תל-אביב.
היינו חבורה, נשארנו חבורה, רק שעכשיו כל אחד גר במקום אחר.
זה לא הדבר היחיד שהשתנה...

כשאני מספרת כמה אני מתגעגעת למרכז ת"א, בדרך-כלל כמה גבות מורמות. בגלל הפיח, והצפיפות, ואין חניה, והדירות ישנות, וכל הזמן יש עבודות ושיפוצים בכבישים, ונתיבים נסגרים לטובת תחבורה ציבורית, ומחירי השכירות בשחקים, שלא לדבר על מחירי הגנים וכו' וכו' ואני....... כל כך מתגעגעת.
קשה להסביר מה יש בה, בתל-אביב, למי שלא חי בלב שלה. למי שלא רגיל שכל מה שהוא צריך נמצא במרחק 10 דקות הליכה ברחובות מגניבים שצועדים בהם אנשים מכל מני סוגים, רחובות שלא תמצא באף עיר אחרת.

אני מתגעגעת אליה.
מתגעגעת ללכת ברגל לים בלילה עם שמיכה, בקבוק יין ואהובי. אני מתגעגעת ללכת ברגל לים בבוקר שבת עם אחותי המקטרת. מתגעגעת לתחושה שבכל שעה שתוציא את האף מהחלון, יש חיים. אנשים צועדים, אנשים אוכלים, אנשים מדברים, וחלקם אפילו אוהבים. כן, אני יודעת, הרבה מדברים על הריקנות שבה, ריקנות שמעולם לא הרגשתי (או שהדחקתי? אין לדעת). על הפיק-אפים, על שוק הבשר, על התחושה שתמיד תהיה בחורה יפה יותר ממך ברדיוס של 100 מטר (את זה דווקא כן הרגשתי. אחחח, רגשי הנחיתות...). אני הגעתי אליה מירושלים והיא כבשה את לבי.

אני מתגעגעת למיץ אבטיח בתמרה בשדרות בן-גוריון, לפלאפל של רוני ליד גן העיר, לחנות הצילום של הביוקר מתחת לבית בה שילמתי יותר מדי על תמונת פספורט שיצאה הומר-סימפסון-סטייל, לגינה המדהימה שליד רחוב פומבדיתא, לגן הכלבים שג'ו היה יכול לבלות בו שעות תוך שכנוע עצמי עמוק שהוא כלל לא מסורס, לאקלייר וניל של יהודית, להליכות בלילה בפארק הירקון, לדובדבנים בשוק הכרמל, לתחושה שכל דבר יכול לקרות.
לחופשת הלידה שלי, שנדמה כי ביליתי את רובה בין דיאדה לגן העיר לנמל.

היינו חבורה, או חצי חבורה, או כמה זוגות, שגרו במרחק הליכה זה מזה. לכולנו היו בעלי דירות קצת קרציות, צנרת ישנה מדי, ולא מעט זמן פנוי. היום לכולנו יש ילדים ומרחק נסיעה של חצי שעה זה מזה.
בא לי כל כך שיום אחד יהיה לנו מספיק כסף לחזור אליה. ככה, כמו שהיא, מפוייחת, צפופה, הומה, צבעונית, לא ברורה, חיה, סוערת, מרגשת (אבל הפעם אני חייבת חניה תת-קרקעית, בכל זאת).

אני לא מתגעגעת למה שהיינו פעם או למה שהיינו פעם, לרווקות או לדירות השכורות, אבל בא לי לחזור אליה- אחרת. לקחת את רוני ברגל לפארק, לים, לתאטרון, לגן של הכלבים, להראות לה איפה היה בית הקפה עם האקלייר שאבא שלה היה קונה לאמא שלה כשהיא היתה קצת עצובה, את חנות הפרחים שמוכרת את זרי הפרחים הקטנטנים שהוא היה מביא הביתה כל שישי, את הפינה שבה היה פעם ה"תהל", שם היה הדייט הראשון שלנו שבו קיבלתי תחושה די ברורה שמדובר בגבר של חיי, ואת בנין הלונדון-מיניסטור הכמעט מט-לנפול שבו הכרנו. זה שעוד רגע יוסתר על ידי הפנטהאוז החדש של שרי אריסון.

זר לא יבין זאת...